יום שישי, 22 במאי 2015

התקף גרמנופיליה קיצוני

אני אתחיל בזה שהתעוררתי היום בארבע בבוקר אחרי שנרדמתי מעייפות מטורפת בשמונה בערב וויתרתי על כל התכניות שהיו לי לערב של יום חמישי. התעוררתי ושכבתי במיטה. החלטתי לסיים לקרוא את הספר שקראתי בחודש האחרון. “ההיסטוריה של ההיסטוריה”. כשהספר רק יצא בעברית בשנת 2014 וראיתי את הכריכה היפה והמסקרנת שלו, לקחתי אותו בידי בחנות הספרים, קראתי את הכריכה האחורית והנחתי אותו בחזרה. במשך השנה האחרונה הוא לא עזב אותי ובכל פעם כשראיתי אותו, או הרהרתי בספרים שבא לי לקרוא הוא עלה. לבסוף קניתי אותו בדיזינגוף סנטר ביום הבחירות. עוד חשבתי על זה שלא התכוונתי לעשות שופינג ביום הבחירות, אבל ספרים זה בסדר.

5585110099098490747no הלילה כשהתעוררתי, נותרו לי עמודים בודדים לסיום הספר. קראתי אותם ונשארתי המומה למרות הציפיה לסוף הזה. הוא היה ברור במהלך כל הספר, אבל הוא היה עדיין קשה. זהביקורת ממש לא ספר לכולם. רק לאמיצים, הסקרנים ואלה שמוכנים לחוות סבל מסוים במהלך הקריאה ולהתעמת עם מחשבות קשות, לתת לדימיון לעבוד קשה, לחוות רגשות כאילו הם היו שם ולרצות קצת למות, אך לזכור שזה לא קורה להם.

זה ספר על ברלין ועל השואה ועל האשמה הגרמנית הקלקטיבית, על אובדן הזיכרון של הגרמנים. על מה שזה עושה ועשה לאנשים. זה ספר על אובדן שפיות וחיפוש זכרון. זה ספר על נשים שהרגו את הילדים שלהן, על מגדה גייבלס שהתאבדה בבונקר של היטלר עם ילדיה. על גרמנים ועל יהודים. אבל גם סיפור על העיר ברלין. על בנייניה, רחובותיה, שכונותיה, הרכבות ואיך ברלין היא השער אל העבר, אבל מעבר לזה, זה הסיפור של מרגרט טאוב, סיפור על אהבה מורכבת, על השלכותיה, על הסוף הרע שלה.

אני לא קראתי מעולם ביקורות על הספר, אני שונאת לקרוא ביקורות. בחירת הספרים שלי היא לרוב לפי אינטואיציה. החלטתי לקרוא אותו כי אני מתגעגעתברלין, סקרנית לגבי העם הגרמני, אוהבת לקרוא על השואה, לא מצליחה להתחמק מזה. לא הייתה לי דרך להתחמק גם מהספר הזה, למרות שניסיתי, ואני אזכור אותו לנצח.

אחרי שבחודש האחרון סיפרתי לכל מי שמוכן לשמוע על הספר הזה, החלטתי לספר גם לכם.  מי שהולך על זה, דעו שזה לא הולך להיות קל, אבל זה לגמרי שווה את זה. מישבכל זאת רוצה לקרוא ביקורת, זה באחריותכם.

טוב, אחרי הדרמה של אמצע הלילה, אני רוצה ספר לכם גם על סרט גרמני, גם על פוסט שואה וגם על איך אובדן הזיכרון הגרמני מוצג שם. זה אינו צירוף מקרים שקראתי את הספר וגם הסרט הזה שיצא בקולנוע אתמול מגיעים אליי באותו הזמן. זה כאילו הכל עובד יחד. העיסוק הזה, של דור היוצרים הנוכחי בשואה הוא מובן, הוא מתבקש, הוא יצירתי ומחושב והוא מעניין אותי. הוא בוחן את מה שקורה אחרי, כי בעיקרון, זה מה שחשוב. חשוב מה יקרה לאנשים ששרדו אחרי הזוועות ואיך הם מתמודדים עם מה שעוללו דור ההורים. והסרט הזה, “מבוך השקרים” הוא פשוט מעולה, מצולם מדהים, יש בו אפילו סטיילינג תקופתי משגע של סוף שנות ה-50 והוא מספר את הסיפור שטרם סופר בקולנוע. הסיפור של המשפט הגרמני לפושעי אושוויץ שהובל ע”י התובע הכללי פריץ באואר והביא למשפט רבים ממבצעי הזוועות.

1150_LAB_B_25_1_ 1105_LAB_B_Vespa_2_ 1161_LAB_B_46_3_ labyrinth-of-lies-toronto-film-festival-2 1145_LAB_B_19_13_ אז מה יש בסרט הזה?

יש שם תובנה מסמרת שיער שאחרי מלחמת העולם השניה רוב הגרמנים לא ידעו ולא שמעו על זוועות השואה ועל אושוויץ. אנשים חיו בהתכחשות לפשעים שהוריהם עשו, או בחוסר ידיעה מכאיבה. נאצים המשיכו בחייהם וחזרו להיות מורים, אופים, משפטנים. המדינה ניסתה למחוק את העבר גם כדי להמשיך קדימה ולצמוח, אבל מעטים החליטו שיש להוציא את הצדק לאור ולא לתת לפושעים הנאצים לחיות ביניהם ללא עונש. הסרט גם מציג את החיים בגרמניה בתקופה ההיא והם היו יפים ורומנטיים על פני השטח. יש בסרט מסיבת בית לוהטת שמצולמת בצורה מושלמת עד כדי כך שרציתי להיות שם. הסרט נוגע הרגש. בעיקר מציג את מה שקורה לגרמנים שמגלים מה עולל הדור הקודם ליהודים. הסרט אולי נשמע “כבד” אבל מדובר בסרט מותח, מרגש, מלא ברגעים יפים ובצילום מהפנט ופריימים מושלמים.

הסרט מציג החל מהסופ”ש הזה בסינמטק, ב”יס פלנט” ב”סינמה סיטי”. מאוד מומלץ.

ודבר אחרון, אם כבר מזכירים גרמנים, אז נזכרתי שתמיד אהבתי את דיאן קרוגר והנה קצת ממנה כדי לסיים את הפוסט באווירה אסתטית שמתאימה לשישי בצהריים.

16462534_uzDWV unnamed (1) unnamed מתוך צילומים לקמפיין של ה. שטרן, לקולקציית Back of Cards.

טוב, זהו.

ניקות וחג שמח!

יום שני, 18 במאי 2015

משהו לגוף העייף שלי

וואו, פתאום הבנתי שכבר שבועיים לא כתבתי פוסט בבלוג. אני חושבת שבשבוע האחרון נכנסתי לבלוג בכל יום כדי לספור את כמות הימים שבהם נעדרתי. הייתה לי תקופה מטורפת. לא הצלחתי לעצור לכמה שעות כדי לכתוב על מה שעובר עליי. הייתי באילת, עבדתי המון, היו גם ימים שלמדתי בהם יותר מהרגיל, היה את פסטיבל דוקאביב, היו בילויים, קצת כושר וממש מעט שינה.

אבל באחד הימים האלה עצרתי לרגע כי פשוט לא יכולתי להתמוד עם המירוץ. הזמן לא נחסך כשרצים נגדו, יש לו את הקצב שלו ובכלל לא אכפת לו מה נספיק. הגב העליון שלי כואב באופן קבוע וזה עוזר לעשות פילאטיס ומתיחות לגב, אבל זה אף פעם לא מספיק. אז חשבתי כבר לא מעט זמן להזמין לי תור לשיאצו. מזכרונות העבר זה עזר לי. דחיתי את זה המון זמן גם כי לא ידעתי למי לפנות ואיזה מטפל לבחור. באתר של קופת החולים שלי לא ממש מצאתי משהו ואז יום אחד הופיעה במייל שלי מכתב ובו ההצלה שלי.

קיבלתי מייל מהחמודים מאפליקציית Holisty, אפליקציה המאחדת בתוכה מגוון של מטפלים בכל מקום, גם כאלה המגיעים הביתה, ובמרחק של בכמה ליטופים על מסך האייפון שלי. כך פגשתי את עומרי רבינוביץ’ שהיה מקסים ועשה לי את כל מה שאתם רואים בתמונות. עמרי הוא מטפל ברפואה סינית ובביקור אחד הכיר לי את הדיקור וכוסות הרוח. מעבר לשיאצו הנעים שהגב שלי היה כה זקוק לו.

אז איך זה עובד? באפליקציה ניתן לחפש מטפלים לפי סוג הטיפול שאתם רוצים לקבל, יש מחירים קבועים לטיפולים שמזמינים דרך האפליקציה והם מאוד הגיוניים. בנוסף, ניתן לראות דירוג של מטפלים וגם תמונה וכמובן מספר טלפון כדי לשוחח עם המטפל, להכיר, לברר את כל מה שתרצו לדעת ולקבוע תור לטיפול.

IMG_0033IMG_9304IMG_0035הטיפול היה מסקרן, חדש ומעניין. היה לי מאוד נעים והוא גם קצת נכנס לקטגוריה של לעשות דברים חדשים ומפחידים. הדיקור הוא אחד הדברים הנעימים והמרגיעים שעשיתי עד כה. גם חברה שלי ליה התחילה סאשנים של דיקור בזמן האחרון בלי שבכלל דיברנו על זה. זה מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות ולהשקיע בו את הכסף. הרבה יותר נכון מלקנות עוד חפץ או בגד, לפחות בעייני. אני הולכת לעשות זה שוב. הגב שלי יודה לי וגם אולי נפש שתזכה לשעה של מנוחה ושקט.

*תודה לHolisty על המייל ברגע הנכון.

ממליצה לכם גם להוריד את האפליקציה ולפגוש את המטפל שלכם שיעשה לכם נעים ברגע שהכי תצטרכו את זה.

ואני חוזרת בקרוב עם פוסטים מהחופשה האקזוטית שלי וכל מיני דברים אחרים טובים ומגניבים.

זה יום מושלם לכפכפים וגלידה.

יום שני, 4 במאי 2015

יצאתי לחפש את הקיץ שאני רוצה

b44b9ac9d0322babeee4c588e232a4e8 tumblr_mslefiNDS91qbaujro3_500 8719003cf446ade5cf740fa30bd070f0 tumblr_mslefiNDS91qbaujro4_1280 cbd14435507fd84decee0eb63de97df3 e447a6546ce5ec674c29ff6f4f6fa1eef58836285934af1c075668c646bca1b63ddaa44be810a8712bfbbb55d2111099 4f7f33e57794b82dbd73a15467ccb458 אני לא רוצה משהו שאין לי. רק רוצה שבקיץ הזה כל מה שיש לי יסתדר במקום הנכון ברגע המתאים.

מה אתם רוצים בקיץ הזה?

יום שבת, 2 במאי 2015

תמונות מהסופ”ש + מתכון לפנקייק + חוויות אורבניות

וואו, אני לא מאמינה שהיום הזה נגמר. יום שבת זה היום שבו האמוציות שלי עוברות מהפך מן הקצה אל הקצה. היום מתחיל עם אושר מטורף שלא צריך לקום עם עלות השחר ומסתיים עם תחושת עצב עמוקה שמחר צריך לקום בחמש וחצי, כמו שאני קמה בכל יום כמעט. אני עובדת ולומדת והזמן אף פעם לא מספיק ולכן סופי השבע הם ימי קדושים כמעט, ימים שאני לא אוהבת להתחייב ולעשות תכניות, בעיקר שונאת תוכניות ליום שבת. את ימי השבת אני שומרת לבטלה. לאוכל טעים, להימרחות מול סרטים, לקריאת ספרים ולפילאטיס בשעה שש בערב. משהו מכאיב ובלתי נמנע שמרמז על תחילת השבוע הבא שמתקרב. בקיץ, הולכים לים, כמובן.

בסופ”ש האחרון התחלתי להרגיש את הקיץ, הלכתי עם שמלה וג’קט, האופציה המועדפת עליי להתלבשות בזמן האחרון. כמו שליה, חברה שלי, אמרה. זה מדהים שג’קט הג’ינס חזר. ולדעתי הוא חזר בגדול. תיראו שניים מאוד אהובים עליי ממש פה למטה.

IMG_9399 התחלתי את אירועי הסופ”ש בפתיחה של השואורום של שרית שני חי, מעצבת חדרי ילדים, נוער וחדרי שינה. הכל שם היה מקסיום ומיוחד, כולל תנין ענק ולבן על הרצפה. הסטודיו נמצא בנחמני 39, בתל אביב.

לבשתי את הגוונים האהובים עליי כרגע, גוונים בהירים טבעיים וג’ינס בהיר : שמלה Cos, ג’קט ג’ינס Lee, תיק של Rebecca Minkoff.

IMG_9367 בפתיחה הוגש לאורחים מוס שוקולד מעולה. אכלתי שניים, אבל הם היו ממש קטנים.

IMG_9391 משם זוהר ואני המשכנו לפתיחת התערוכה של אריק מירנדה בגלריית חזי כהן. היה שם חמים ונאלצתי לקשור את הג’קט, אבל רק לרגע. גם פה כדאי לכם לבקר. מלבד המובייל, אריק ידוע בצילומים שלו שהם על גבול בין האירוטי לתמים.

IMG_9396 מכאן הלכתי הביתה. צעדתי חצי עיר בעקבים. הרגליים כאבו לי, אבל ללכת בתל אביב בלילה זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת וגם כבר מזמן הפסקתי לקחת מונית לכל מקום ככה סתם. לפי אפליקציית ה- Health  באייפון שסופרת את מרחקי הליכה ואפילו את כמות הצעדים, שהתחלתי להסתכל בה מדי פעם, גיליתי שהלכתי ביום חמישי בסך הכל 13 ק”מ מהבוקר ועד שהלכתי לישון. לדעתי זה מטורף.

IMG_9437 ביום שישי בבוקר פגשתי את ליה ולוליטה בפארק הירקון כדי לצפות בתחרות חתירה על סירות דרקון. זה לא היה מרגש במיוחד, אבל היה צריך לחגוג איכשהו את ה-1 במאי, חג הפועלים. הייתי כבר ביותר מדי מצעדי 1 במאי בחיי, וגם רמת האמון שלי בקומוניזם קצת הדרדרה מאז המצעד האחרון, אבל בפארק היה כיף ויפה כמו תמיד. אפילו ישבנו קצת בצל העצים, שתינו מים וריכלנו. אני למדתי את הלקח שלי מיום חמישי ונעלתי נעליים שטוחות ולקחתי את האופניים. וגם שמלת פרחים וג’קט ג’ינס אחר. אאוטפיט בסגנון שנות ה-90 האהוב עליי בשנים האחרונות.

השיער שלי מאתגר אותי בימים אלה. בדיוק ראיתי תמונות שלי מלפני שנה בערך, כאשר השיער שלי היה חלק למדי. הוא החליף את צורתו ואני בעיקר מחכה בסבלנות שהוא יתארך. אז כבר אראה מה לעשות איתו. בינתיים, אני מנסה לשרוד עם שיער גלי עד מתולתל ולא לרוץ להסתפר. בתור בעלת  שיער מתולתל מאוד בימי התיכון, די שכחתי איך להתמודד עם דבר כזה. אני נותנת לו להיות מה שהוא בינתיים וזה לא קל.

IMG_9416-001 היו גם סירות דרקון ובחורות סיניות חמודות שנתנו לטעום תה אורז. בכלל, אירועים בינלאומיים תמיד מרגשים אותי. אני אוהבת לראות אנשים מגוונים ברחובות העיר. זה גורם לי להרגיש שאנחנו אולי לא לגמרי תקועים באיזה חור רחוק מהעולם, כמו שאני מרגישה בכל פעם כשאני רוצה לטוס לחו”ל ומגלה כמה זה רחוק ויקר.

IMG_9446-001 בדרך חזרה רכבתי על האופניים לאורך רחוב דיזינגוף שקצת התגעגעתי לחלקו הצפוני והרחב. רציתי לבקר ב”טנטי בקי”, הבוטיק החמוד של הדס שעבר ממיקומו הקודם לדיזינגוף 120. מסיבת הפתיחה המגה קיצית עם מטקות ואבטיח וערק אשכוליות הייתה סוג של חוף ים באמצע הרחוב והיה די קשה לפספס את זה.

האמת היא שמה שקצת הרס לי את הנסיעה הנחמדה זו אישה אחת שצעקה שאנחנו, רוכבי האופניים, הם בהמות, כי יש לנו שבילי אופניים ואנחנו רוכבים על המדרכות. הייתי ממש קרובה ללענות לה שהעיר הזאת היא צפופה והיא של כולם. היא עיר שכולם בה משלמים ארנונה, אבל רק בעלי המכוניות נהנים באמת מהוספת מקומות חניה שמקלה על החיים, וששבילי אופניים שחוצים את מרכז העיר לאורכו יש רק באיבן גבירול ובים. ואיפה אנחנו אמורים לרכב בתוך כל השטח הענק הזה שאין בו שבילים? בכל מקרה, ממליצה לכולם להיות סבלניים, יותר קל ופחות צפוף בתל אביב כבר לא יהיה. באופן אישי אני לא מרגישה בהמה אם אני רוצה לרכב באופניים במקום שלא מסכן את חיי ובמקום שלא ידרסו אותי, ובעשר השנים האחרונות שיש לי אופניים מעולם לא פגעתי בהולך רגל.

IMG_9451-001 ואז הגענו ליום שבת. יום הפנקייק. לפני שבוע הכנתי את המנה הזאת לראשונה ומתחת לתמונה של הקסם הזה שהופיעה באינסטגרם כתבתי שזה לא יחזור על עצמו בקרוב. כמובן שלא עמדתי במילה שלי והכנתי שוב פנקייקים היום בבוקר. כן, עם סוכר, חמאה וסילן והכל. רוצים מתכון? קבלו! מדובר במתכון שאני ביססתי על מתכון לפנקייק מאתר “על השולחן” והכמויות מתאימות לכ- 8 פנקייקים בגודל בינוני כמו בתמונה. מתאים לזוג סועדים.

פנקייק עם בלובריז וקינמון בתוספת תפוחים בקינמון

לפנקייק:

1 גביע לבן – גיל 3%

1 ביצה גדולה בגודל L

חצי כוס יוגורט נוזלי, עיזים או אחר

20 גרם חמאה מומסת

3/4  כוס קמח לבן

1/2 שקית אבקת אפיה

2 כפות סוכר

1/4 כפית קינמון טחון

כמה טיפות תמצית וניל

קורט מלח

חופן או שניים בלובריז קפואות (מוכרים קפוא כמעט בכל סופר)

לתוספת התפוחים:

15 גרם חמאה

1 כף סוכר חום

1 תפוח ירוק או אחר – חתוף לקוביות

1/4 כפית קינמון טחון

חופן אגוזי מלך שבורים ביד

להגשה: סילן – פשוט מסתדר הכי טוב עם שאר הטעמים.

הכנת הפנקייק: מערבבים את המרכיבים היבשים בכלי אחד, את המרכיבים הרטובים של הבלילה בכלי אחר ואז מאחדים את הכל לבלילה אחת אחידה ונוזלית ומוסיפים את הבלובריז. אם הבלילה לא מספיק נוזלית הוסיפו עוד מעט יוגורט נוזזלי וערבבו היטב.

לטיגון מטגנים את פנקייק במחבת משומנת בממש מעט שמן. מניחים עם מצקת (חצי או שליש מצקת, תלוי בגודל פנקייק הרצוי) את הבלילה במחבת בחום בינוני ומחכים עד שיופיעו בועות על הפנקייק (כ-3 דקות) ואז הופכים לצד השני ומטגנים עוד דקה בערך. הפנקייק צריך להיות זהוב משני הצדדים וקצת שמנמן ולא ממש שטוח. אם אתם חדשים בתחום הפנקייקים, עדיף לא לעשות אותם גדולים מדי כי קשה להפוך אותם והצטיידו בתרווד טוב ונוח לעבודה. כדאי לערום את הפנקייקים אחד על השני, כך הם ישמרו על חום עד שכולם יהיו מוכנים. וכן, זה לוקח זמן לטגן אותם אחד, אחד. תתכוננו לזה.

לתפוחים בקינמון: בזמן הכנת הפנקייקיים, מציבים מחבת נוספת על האש וממיסים בה את החמאה. כאשר היא נמסה מניחים את כף הסוכר החום. אל תחכו שהסוכר יימס, לי לא הייתה סבלנות. נתתי לסוכר להינות במשך שתי דקות לבד בתוך החמאה והוספתי את קוביות התפוחים ורבע כפית הקינמון. נותנים לתפוחים להתבשל עד שהם מתרככים מעט והטעמים נספגים בתוכם. אם בחרתם בתפוח לא ירוק, ממליצה על כמה טיפות לימון שיוסיפו חמצמצות עדינה. כשהתפוחים מוכנים מוסיפים את אזוגי המלך ונותנים עוד כמה עירבובים. מורידים מהאש ומניחים בצד.

כשערימת הפנקייקים מוכנה,  מחלקים אותה בין הסועדים, מוסיפים למעלה את התפוחים ומזליפים סילן. בתיאבון!

אני, כאמור אילתרתי מתכון פנקייק אחר שבכלל היה אמור להיות עם בננות מקורמלות ובלי קינמון ובלי בלובריז, אבל יצא מהמם. הפנקייק עצמו לא מתוק מדי, כי התוספות מתוקות ושמנמנות מאוד. אם הפנקייק הראשון ששמתם על אש לא צלח, זה לא נורא, תמצאו את החום הנכון של כיריים, והבאים יצאו מושלמים.  בתיאבון!

טוב, זהו. עוד מעט יום ראשון ומהסופש הזה ישארו רק זכרונות ומתכון.

נשיקות ושבוע מעולה!

יום שבת, 25 באפריל 2015

לבד על הגג

aDSC_0018sאחרי חמש שנים של מגורים בדירה שלי, השבוע יצא לי לראשונה לעלות על הגג. השגתי את המפתח הסודי בדיוק בערב יום העצמאות כדי לראות את הזיקוקים, אבל הדבר הכי שווה בגג שהוא לגמרי שלי, זו האופציה להתאמן שם. בביתי הקט אין ממש סיכוי להניף את חבל הקפיצה מבלי להעיף איזה עציץ או אגרטל באוויר, ושלא נדבר על רדיוס פנוי לאימונים עם ההולה-הופ. כבר חשבתי על אימונים בקפיצה על דלגית בחצר הבניין, אבל זה הרגיש לי פומבי מדי והגג התברר כלא פחות ממושלם. אני לא מצליחה להרגע מזה שנמצא עוד מקום פוטוגני במרחק קומה אחת ממני ושאפילו הנוף מהגג שלי הוא תל אביבי בקטע טוב. אמנם יש מגדל ברקע, אבל אפשר להתנחם שזה המגדל הכי יפה בעיר, בעייני, כמובן.

אז מה עושים על הגג – אימון של רבע שעה עם ההולה הופ ואז רבע שעה של קפיצה מאומצת על הדלגית עד שמזיעים וסובלים ממש. שמעתי שרבע שעה של קפיצה על דלגית שווה לחצי שעת ריצה ולא צריך ממש ללכת לשום מקום בשביל זה.

אביזרי הכושר – את ההולה-הופ  חבר שלי קנה בחנות על דרך יפו. יש שם אחת שקשה לפספס. את חבל הקפיצה קניתי ב”מגה ספורט” בדיזינגוף סנטר. יש לי גם משקולות ומזרון כושר כחול שלא הבאתי הפעם ואני מתכוונת להשתמש בו גם כן.

מה לבשתי על הגג – טייץ מגניב וממש נוח של Fila שמתאים לאימוני פילאטיס, עיצוב ודומייהם עם טופ ספורטיבי ישן וורוד ועוד סט שמתאים לאימוני ריצה שגם הוא מרוכב ממכנסי ריצה מופלאים ודקיקים של Fila עם הדפס של גלקסיה ושרוך ורוד וזוהר עם חולצה דקה ישנה. כמובן שנעלי הריצה שלי התאימו באופן קוסטי לכל אווירת הורדרדות הזאת ובסך הכל היה לי מאוד נח וכיף. מיד אעלה לגג להתאמן קצת באמת ובלי נוכחות המצלמה.aDSC_0006s aDSC_0034s aDSC_0048s aDSC_0107s aDSC_0131s aDSC_0144saDSC_0256s  aDSC_0184s aDSC_0189s aDSC_0211s aDSC_0269s aDSC_0244sבסוף העייפתי מקפוץ ולהצטלם והשמש כבר החלה לרדת לכיוון הים. חזרתי הביתה והכנתי פסטה ברוטב עגבניות שלוותה בכוס יין לבן. הרגשתי שהקיץ כבר כמעט כאן.

זה היה סוף שבעו ארוך ומהמם. מקווה שגם אתם נהנתם. עכשיו עד שבועות יש לנו זמן להיכנס לכושר וגם לשים לב שאנחנו אוכלים בריא. תמיד יש משהו שמעודד אותנו להתאמן. בין אם זה הרצון להרגיש טוב או להיראות טוב. ואם זה שניהם יחד, אז זה גם לא רע.

תודה ל Fila על שפינקו עם הטייצים השווים. זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.

נשיקות

יום שני, 20 באפריל 2015

I hate everything but you

aDSC_0067saDSC_0008saDSC_0112saDSC_0076s aDSC_0126s

בזמן האחרון אני די שונאת הכל. כניראה שאביב לא משפיע עליי כל כך טוב. הדבר היחיד שמרגיע אותי זה נוף יפה ואני כניראה צריכה חופשה ארוכה יותר מהעבודה, העיר והאנשות. אני גם שונאת את השיער שלי עכשיו, אז אני מקווה שאף אחד לא יעלב אחרי קריאת הפוסט.

בעיקרון, אני גם קצת רצינית. לא קורה לכם שנמאס לכם מהכל? מהסביבה, האנשים, כל מילה שקוראים או שומעים בתקשורת, המנגלים הבלתי נגמרים שעוד לפנינו, העומס האנושי ברחובות, מזה שהשכנים שלי בבניין לא ממחזרים בקבוקים אפילו, מעודף הקניות, הטרנדים וההתעסקות במשקל ובגוף הנשי? לא יודעת, אבל לי די נמאס. בא לי להיעלם קצת לאיזה אי רחוק, אבל אי אפשר אז אני אמשיך בחיי, אנסה לשרוד עד שמצב הרוח הגראמפי שלי יעבור לי.

בינתיים קפצנו בשבת לאיזה עשרים דקות לחוף עג’מי ביפו. לא הייתי שם אף פעם כי הוא קצת רחוק מממרכז העיר, אבל אחרי שאחת הסטודטיות בתואר שלי בלימודי סביבה אמרה שעם בניית הטיילת שם, נעלמו כל מאפייני הטבע המקומיים שהיו שם בעבר, החלטתי לקפוץ לשם. אז אכן לדעתי זה חוף בנוי ואורבני מדי ולא פראי כמו שזה בטח היה וזה מאוד מצער, אבל הים עדיין מאוד יפה ושונה והנוף הרגיע אותי קצת. בסופו של דבר זה תמים לצפות שניתן לעצור פיתוח עירוני, אבל יש בטח דרכים לעשות את זה כך שניתן יהיה לשמר חלק מהטבע המקורי. עושים את זה בעולם. לא המצאתי את זה רק כי עכשיו אני שונאת הכל.

הים היה ממש יפה ומרגיע ועמד כמו קיר מים אימתני מולנו כשרק הגענו. לבשתי ג’קט פרנזים חדש שאמא שלי החמודה תפרה לי לפי בקשתי. הוא קליל, דק ונעים. בטח תיראו אותו עוד. השיער והרוח עשו יד אחת להרוס לי קצת את שלמות הרגע, אבל אני לא כועסת על הרוח. זה קצת מוגזם אפילו בשבילי.

aDSC_0060s לבשתי: ג’ינס ZARA, חולצה הודית וינטאג’ משנות ה-80, שרשרת צדפית עתיקה, ג’קט חדש שאמא תפרה ומשקפי שמש H&M ישנות גם כן. לוייב ההיפי המושלם חסר רק שהשיער שלי יגדל כבר.

נשיקות לכולם ושבוע מלא אנרגיות חיוביות :)

יום ראשון, 12 באפריל 2015

איך עושה ארון מינמליסטי?

היום זה נחשב נכון להגיד שיש לנו ארון מינימליסטי. ארון מינימליסטי הוא ארון שיש בו מעט פריטים ושכל אחד מהם משחק תפקיד חשוב במלתחה המושלמת. בארון הזה כל פריט שרוצה להתקבל למשפחה המובחרת של הבגדים, צריך לעבור ועדת קבלה קשוחה, אבל מהארון הזה מאוד קל להתלבש כי הכל מאוד יפה, נכון והולך עם הכל. למרות שהרבה אנשים אומרים שיש להם ארון כזה, קשה מאוד להגיע אליו והם לרוב משקרים.

הארון שלי נמצא בשאיפה מתמדת להיות ארון כזה. אני קונה מעט מאוד בגדים. כל הבגדים שנכנסים לארון עוברים ועדה קשוחה שלי וכל הזדמנות להעיף עוד משהו מהארון שלי מנוצלת עד תום. ניראה לי שאני לגמרי בדרך לשם, לארון הנכון והנחשק, אבל הדרך אליו היא ארוכה. זוהי דרך שהתחילה במסעות השופינג שלי עם אמא שלי אי שם בשנות ה-90, השנים בהן בגדים איכותיים שנשמרים לנצח לא נתפרו אך ורק בבתי אופנה של מעצבי העל.

מה שאני מנסה לומר זה שכדי ליצור ארון מושלם לא מספיק רק לזרוק את כל הבגדים הלא נכונים שכבר קנינו כשלא ידענו מה טוב לנו, אלא צריך ללמוד לקנות רק את הבגדים הנכונים. ואין לזה חוקים ברורים, גם אם ממבט שטחי ניראה שיש. זה לא יעזור אם תקנו רק בייסיק, או רק חולצות פסים, או רק ג’ינסים שחורים. טוב, זה יעזור, אבל לא יביא לתוצאה הומשלמת. כי הבגדים המושלמים צריכים להיות יחודיים, עשויים מבדים טובים ולא לגמרי מחוסרי דרמה, כי דרמה זה תמיד טוב.

הרעיון לפוסט הזה עלה גם בגלל הכתבה הזאת, שאיני מסכימה עם חלקים נרחבים ממנה, אבל היא זורקת קצת אור על כל הנושא, וגם כי הקלקציה המיוחדת Conscious Exclusive של H&M היא המקום הנכון להשיג פריטים נכונים לארון מינליסטי בבניה. הבגדים אוחזים בשני מאפיינים של הארון המושלם: יש בהם גם שיק והוא מינמליסטי. והשיק המינימליסטי של הבגדים הוא הבסיס לבחירות הנכונות ויש הבדל בין שיק מינימליסטי לבייסיק שגם בו אין לזלזל, אבל זה החלק הקל.

april 20151 april 20152april 20153 H&M היא המובילה בין חברות האופנה הגדולות בכל הקשור לשינוי תהליכי יצור באופן שיקטין את הנזקים הסביבתיים. החברה אמנם מייצרת יותר מדי בגדים, לטעמי, אבל גם משתמשת בכח שלה להובלת תהליכי יצור ירוקים וכה נחוצים. הם כבר מייצרים ג’ינסים בתהליך שנקרא closed loop, תהליך בו הבגדים לא נזרקים, אלא נכנסים מחדש לתהליך היצור כאשר מסיימים את שירותם. בתהליך הזה, בשנת 2014 מוחזרו 76 טון בגדים שנאספו מאנשים בחנויות החברה. כן, גם בישראל ניתן למסור שקית של בגדים שאתם כבר לא רוצים ולקבל זיכוי לקניית משהו חדש. החברה מובילה גם בשימוש בבדים סינתטיים חדשים ואיכותיים כמו טנסל, משתמשים בפוליאסטר ממוחזר שמופק מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים. הקולקציה החדשה היא חוד החנית של השינוי אותו הם מובילים.

הקולקציה הזאת היא אחת המוצלחות בעייני גם מעבר להיבט הסביבתי. ההדפסים מושפעים מהטבע, מהסלעים ושכבות גיאולוגיות והשיק הניינטיזי שלה לגמרי מדבר אליי. אמנם אין בימינו יותר בגדים על זמניים לגמרי, אבל העיצוב שלהם, הצבעים והוייב הכללי ניראה כמו משהו שלא ימאס עליי הרבה זמן ולכן הם מועמדים טובים מאוד להיכנס לארון המינימליסטי שלי ואני מאמינה שגם לשלכם. בחרתי להראות לכם את מה שהכי אהבתי וארצה שיהיה שלי, אבל כמובן שאסתפק בפריט אחד או מקסימום שניים, ואלה יהיו, כניראה, אחת השמלות ואולי החולצה הלבנה.

הקולקציה תוצג למכירה בחנות H&M בעזריאלי ב – 14.4. הביאו שקית בגדים למיחזור ונתראה!

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...