באזור הפסטורלי ביותר בעיר

שם אני עובדת וגם מצטלמת בהפסקת צהריים, כשיש זמן. בניגוד לרחובות היפים של תל אביב שאני גרה בהם האזור שבו אני עובדת יש בו את האורבניות הקשה שאני כל כך אוהבת. למזלנו הרב, גם באזורים היותר קשוחים של העיר יש לנו ביטחון להסתובב, להצטלם ולהרגיש את הדופק של העיר הזאת.

ההשראה לאאוטפיט הפשוט הזה שהוא שוב ג’ינס וסוודר, הגיעה אליי באיזה יום שישי והחולצה הזאת שבכלל נרכשה משנות ה-90 פתאום נחתה אצלי בדירה. אני אוהבת את הפשטות של הניינטיז. של טריקו, סוודר וג’ינס. לא לבשנו אז משי ולא פוליאסטר שניראה כמו משי.

ביום שישי ההוא שלבשתי את השילוב הזה לראשונה ועוד התלהבתי מהקארה החדש שלי צילמתי את התמונה הזאת, שהפכה לתמונת הפרופיל שלי בפייסבוק. זה רק הגיוני ובכלל לא חשבתי על זה קודם, שמי שקורא את הבלוג שלי או פוגש אותי בכל פלטפורמה דיגיטלית אחרת רואה רק חלק ממני ולכן זה כל כך מתאים.

את הצבי המנצנץ קיבלתי בתמנה משוויץ, מחברתי ליאת.

תודה לאמא שלי על הצילומים, על הסוודר שהוא וינטאג’ בנטון ועל הטישירט שהיא קנתה לי אי-שם בשנות ה-90 של המאה הקודמת.

אני בדרך למוזיאון תל אביב. שיהיה יום שישי מלא כיף.

Yellow moment

ביום שבת כדאי ללכת למקום שיש בו משהו צהוב בעיצוב הפנים, בעיקר אם הוא על חוף הים ומגישים בו קרואסון לא רע בכלל. זה נחמד עוד יותר אם הולכים למקום הזה עם מישהו שכיף לבלות איתו את הזמן וכל דקה, משמעותה הרבה רגעים של כיף. זה אפילו עוד יותר כיף אם האות הראשונה של המילה הכי חשובה בעולם מונחת על השולחן בזמן ששותים תה אר לגריי ואם היא בצבע הנכון, צהוב, כמובן. זה מדהים עוד יותר. אחרי כירסום הקרואסון כדאי לשחק או לצלם באינסטגראם בעזרת המכשיר הכי כיפי וממכר בעולם. יש רגעים שטוב שהם תועדו.

ושבת זה עוד מעט.
תודה ל- CV על הביקור ועל התמונות.
ספי

ונציה באמצע החורף

לפעמים כשניראה ששום דבר מעניין לא קורה בחורף והשגרה מעיקה ומחשיך מוקדם, צריך לעשות מעשה ולנסוע, גם אם זה רק לכמה ימים, רק כדי לראות משהו אחר. זה מה שונציה הייתה בשבילי והקור לא מרתיע אותי כי אני נוסעת לחו”ל כמעט בכל חורף, לפעמים בא לי להרגיש שבאמת יכול להיות קר ויש מקומות שהקסם שלהם מתגלא ביתר שאת בחורף.

הגעתי לעיר קסומה שרויה בערפל באחת בלילה. ירדתי מהסירה ליד גשר ריאלטו ועמדתי לבד בחושך מואר ע”י פנסי רחוב, סביבי מים, ערפל, סירות, סימטאות והלא נודע. ככה התחיל הטיול שלי בונציה.

בבוקר הכל היה קסום. עדיין ערפילי, קר ומשונה, אבל ונציה הייתה כמו תפאורה של סרט, כמו משהו לא אמיתי. טיילנו, זוהר ואני, בכל המקומות שיש בספר המסע, הרי בקור הזה לא באמת כדאי ללכת לאיבוד.

אז מה כדאי לעשות בונציה? כמו שכתוב בכל התחנות של שירותי התחבורה של ונציה (סירות סגורות, אבל לרוב בלי חימום), צריכים לזכור שונציה היא לא רק כיכר סן מרקו. ונציה היא אוסף איים ובהם פינות קסומות כמו: מורנו, בו אמני הזכוכית מייצרים את הנברשות המהממות האופייניות לונציה וכל שטות אפשרית אחרת מזכויות צבעונית ובה גלריות של יצירות זכוכית מרשימות, בוראנו, עיירה שבה אין שני בתים בשורה מאותו צבע, מוזיאון הגוגנהיים, ארמונות, סימטאות, גשרים, מוזיאונים וכמובן גונדולות ואווירה רומנטית ואפילו שופינג יוקרתי. יש שאנח, פראדה, מיו מיו וכל השאר. אבל גם רשתות איטלקיות עממיות כמו בנטון, סטפאנ וכו'.

אבל אם את מגיעים בחורף, כדאי שתביאו נעלי uggs כי גם 3 זוגות של גרביים, כולל זוג עשוי קשמיר לא יצילו אתכם מכפות רגליים קפואות עד כדי דאגה. אם אתם מגיעים בקיץ, תשכחו מסימטאות ריקות ומשקט אמיתי בעיר בלי מכוניות, טוסטוסים, רעש ופיח, כי את הרעשים האלה יספקו התיירים.

למרות שהיה קר בצורה יוצאת דופן  לא התעצלתי לשלוף את כפות ידיי הקפואות מהכפפות וצילמתי לא מעט תמונות. אלה הכי אהובות עליי. ואין לי המלצות מיוחדות, מלבד לבוא לראות בעצמכם ולשתות הרבה קפה וגם לאכול את העוגיות האלה Sfogliatelle פה בתמונות כי הן מדהימות וגם קנולי, כמו טוני סופראנו.

ביום האחרון היינו ברומא שהיא שונה בתכלית במזג האוויר ובאווירה ועל זה בפוסט אחר.

שיהיה שבוע מעולה וכשאתם חושבים שקר לכם כאן, תחשבו שוב.

משהו מפעם

טוב, לא כל כך מפעם. אפילו קרה החודש, אבל מבחינתי אם זה קרה כשעוד היה לי שיער ארוך, אז זה מפעם. למרות שמגפיים פה מפעם והסוודר והחולצה ואפילו המגפיים. כל כך משעשע אותי לחשוב שכל מה שלבשתי בתמונות האלה, הם פריטים מהעבר ולכל אחד מהם יש סיפור.

אני חושבת שהסוודר הזה הוא הזקן מכל הבגדים האלה. אמא שלי קנתה אותו אי-שם בשנות ה-90 וזה משהו שלא מפריע לו להיות הפריע האהוב עליי השנה בעונת חורף 2012. את החולצה קניתי בניסעה הראשונה שלי לניו-יורק אחרי הצבא. משהו בגוון הורוד שלה עשה לי את זה והייתה גם כזאת בגוון תכלת, עליה ויתרתי. 20$ בסייל והיא עדיין פה, שרדה את כל ניקויי הארונות בעשור האחרון. החצאית והמגפיים צעירים יחסית, אבל הם נמצאים ברשותי כבר יותר משנתיים וחצי. את שניהם אני אוהבת ומעניקה להם מקום של פריטים קלאסיים, עשויים מחומרים טובים, כאלה שישארו שנים רבות. בכלל, אני מאוד אוהבת לגלות מחדש בגדים בארון שלי ומשהו במראה החורפי הזה של ילדת בית ספר ניראה נורא מתאים עכשיו. טוב, כל זה עבד כשהיה לי שיער ארוך,

האמת היא שקראתי היום את הבלוג האהוב Advanced Style ושם יש תמיד עצות של פאשניסטות מבוגרות על איך להתלבש בגיל מבוגר ובעצם בכל גיל. כבר שנים הבלוג הזה הוא השראה גדולה עבורי ואני מגלה שמשהו מהאמירה הבוגרת של מזה סטייל אישי השתרש בי  במיוחד השנה, הבחירות האופנתיות שלי שדי מתרחקות מטרנדים ומרכישות מזדמנות של פריטים לא חשובים קשורות,כניראה, גםל גיל. גם הפוסט הזה הוא בהשראת הבלוג הזה כי די שכחתי מהתמונות האלה. אבל אני שמחה שנזכרתי.

לבשתי: סוודר וינטאג’, חולצה banana republic מניו-יורק, שנת 2002, חצאית H&M מניו-יורק, שנת 2009, מגפיים benneton מניו-יורק, שנת 2009, ואת משקפי השמש האלה עדיין לא קניתי.

אז תנו כבוד למבוגרים, לבגדים שמלווים אתכם שנים. הם כניראה לא סתם עדיין איתכם. עוד מעט מגיע האביב ואיתו טרנדים חדשים. רק המחשבה על זה מעייפת אותי. אבל אני בטוחה שהרוחות החמימות יביאו איתן גם את החשק לשמהו חדש, ממש כמו הפרזנטציה של H&M שהתמונות האלה צולמו בה. נחכה וניראה.

שיהיה סופ”ש כיפי, הוא כבר ממש כאן!

גשם בוא!

הוא כל כך מתאים למצב הרוח שלי עכשיו, ולמגפיים שלי שאמנם קשה להוריד אותם, אבל כיף לדרוך איתם בשלוליות. בדיוק אתמול כשחזרתי מהחופשה הפתאומית והקצרה שלי באיטליה היה גשם, אבל זה לא היה מספיק ובכלל אני חושבת שאם חורף עכשיו אז מזג האוויר צריך להתנהג בהתאם כדי שנוכל להתלבש, להתחמם, להתפנק מתחת לשמיכה וכמבון לשמוע את הגשם שדופק על חלון, כמו שהבטיחו לנו בשירים.

לבשתי: טרנץ’ מזארה, סוודר שהיה של אבא שלי, ג’ינס אנריקן איגל,מגפיים משוק בצלאל.

קניתי את המגפיים המטורפים האלה כשתכננתי את הנסיעה שלי לונציה ופחדתי שיהיה גשם ושהעיר תוצף וכל מיני זוועות כאלה ואחרות, בסוף לא היה גשם, רק קור. מה ששונה במגפיים האלה זה שהם צמודים ולא רחבים ושיש להם פלטפורמה קטנה, מה שהופך אותם למשהו בין מגפי מעבדה גרעינית למגפי גשם עדינים יותר. החיסרון המהותי היחיד שלהם זה שהם נורא צמודים ומאוד קשה להוריד אותם. יכול לקחת 10 דקות של יסורים…

והסוודר האהוב עליי לא מפסיק להפתיע. השתמשתי בשרווליו הארוכים לעשות משהו מעניין בשרוולים של הטרנץ’, בכלל, בחורף צריך ללבוש ג’ינס וסוודר. זה הכי נוח ויפה.

אה והשיער שלי רק ניראה כתום בתמונות האלה, הוא לא השתנה, מספיק שהסתפרתי כל כך קצר. ואני חייבת להגיד על זה משהו. אף פעם לא היה לי שיער כזה קצר. אני לקחתי את הסיכון ואני ממש אוהבת את איך שזה יצא. לפעמים ממש שווה לעשות שינוי מרענן כזה. גם ככה שום דבר לא קורה בחיים האלה.

נשיקות ותקווה לעוד קצת גשם.

איזה יום זה היה

  arm party shopping at Forever 21 – הדבר היחיד שאפשר לקנות בסניף הישראלי של הרשת זה צמידים ואלה השלושה שבחרתי בסוף.קצת צבעוניים, אבל זה היה מצב הרוח.

בשיח על סימון דה-בובאר בספריה ב”בית בנמל”. לבשתי את הלבוש ההכי פחות פמיניסטי לפי התחושה שלי. וורוד ומנומר זה משהו מאוד מגדיר נשים כאובייקט מיני, מצד שני ללבוש מה שרוצים זה גם חופש. בדיון על הספר החדש של סימון שתורגם ברסלינג הסתבר לי שכמו שתמיד חשבתי שגם היצירות הספרותיות שלה הן כתיבה פילוסופית, גם המומחים לסימון חושבים ככה. למרות שאף פעם לא הייתי בערב כזה, היה ממש מעניין, אינטלקטואלי ומרגיע.וגם גרם לי להרגיש שאני לא מבלה את חיי רק בעבודה ולמרות שאני מרגישה שאיני עושה שום פרוייקט במהלך חיי כדי להעניק חופש לאחר, אני עדיין מרגישה את החופש היחסי שלי.

לבשתי:מעיל ZARA, סוודר וינטאג’ בנטון, ג’ינס ליוויס ותיק של מארק ביי מארק.

חשבתי על זה שאני צריכה להתחיל להשקיע באומנות, או להתחיל לעשות אמנות כדי להעביר לעשות משהו יפה שישאר אחריי וגם אם בסוף זה לא יקרה, תמיד יהיה את הבלוג שלי. אולי זה הפרוייקט שלי, לפחות זה של עכשיו.
וכל זה אחרי יום מתיש במשרד וזה נגמר בטוני וספה בפיצה עם בטטה וגושי מוצרלה. תודה לסיוי, שצילמה את התמונות האלה, שבאה איתי וחנתה מתחת לבית כשאכלנו את הפיצה באוטו. ככה צריך לאכול פיצה, באוטו.
תזכרו שסוף השבוע מתקרב ולמרות הגשם והקור הוא עדיין הדבר הכי קרוב לחופש שיש לנו, בנתיים.
נשיקות ותיקראו את סימון, במיוחד במזג אוויר כזה ובמיוחד אם אתן בנות, אבל לא רק.