סוף השבוע כאן

כמו כל יצור מסוג מעמד ביניים גם אני מחכה לסוף שבוע כל השבוע וכל שבוע. סוף השבוע המושלם הוא זה שאין שום תוכניות שהופכות אותו לעמוס. הסופ”ש הזה הוא סוג של כזה אבל כמה רגעים זכורים לי ממנו ולמזלי הוא עוד לא נגמר. הרגעים הטובים הם פה בפוסט הזה, הם ורודים וקל לראות שהם חמודים. הרגעים הפחות נחמדים עברו עליי כשקראתי את עיתון הכלכלי היום בבוקר. שתיתי תה ירוק ואכלתי לחם שיפון עם אבוקדו בדירתי הצנועה והנוחה במרכז העיר. מחשבות אפלות התגנבו לראשי בעודי מהרהרת בתקציב החדש שלפיד הגיש השבוע. הבנתי שאם אנחנו רוצים את הרגעים הנחמדים האלה בעוד ימי שבת, יש עוד עבודה רבה שאנחנו צריכים לעשות והחלטתי ללכת להפגנה היום. מקווה שגם אתם באים.

שמיים ורודים של שקיעה ביום שישי. תענוג נדיר למי שהחלונות שלו צופים לכיוון מזרח.

טנא ורוד לשבועות של ל’אוקסיטן, הניחוח הפרחוני של העונה, פרחי פיאוני הנדירים במחוזותינו. ישבתי על הרצפה זמן מה אחרי שצילמתי את הסט הזה. היה נעים וקריר. חסר פה הקרם ידיים… הוא גם חלק מהסל.

האאוטפיט שלי לכל הסופ”ש ובעצם מה שאני הכי אוהבת ללבוש בזמן האחרון:

מכנסיים מבד טריקו של Swear בהדפס מנומר עדין. הכי נעימים בעולם. כל החברות שלי מכורות וגם בנות ברחוב הולכות איתם לרוב, אבל לי לא אכפת, אני מאוהבת.

חולצת וינטאג’ מתחרה שמצאתי בארון של אמא בשנה שעברה.

משקפי שמש של פרינס, אחרי שנים של ריי באנס.

והתיק הלבן של רבקה מינקוף, מתנה מסיוי.

הלכתי היום לאורך רחוב דיזינגוף, זה היה אחד מהימים האלה שזה עוד מרגיש נעים, אבל ברור שעוד שבוע, שבועיים זה כבר יהיה קשה וחם. העצים הצלו, והכובע הגן עליי. הקירות האפורים והאורבניים היו שם כרגיל. פניתי בבן גוריון לכיוון כיכר רבין כדי לקנות לחם במאפיה של הבראסרי. כרגיל המראה שם עשתה את שלה. בכל פעם כשאני צריכה לעמוד שם בתור אני מגלה איך אני ניראת יפה במראה הזאת. יש שם איזה קסם של תאורה שעושה לי נעים להביט בעצמי כשהלחמים ברקע. מזכיר לי שהקיץ אהיה בפריז.

מקווה אתם נחים ועושים משהו טוב עם היום הזה.

קיס

מחשבות על הבלוג בתחילת מאי

חשבתי לא מעט לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. אני שונאת להיות דרמטית בהקשר של בלוגינג, אבל ניראה שאני לא יכולה אחרת. אני רואה את מערכת היחסים שלי עם הבלוג כעוברת שינוי ואני לא יכולה אפילו לומר מה יקרה בסוף התהליך. אני אספר קצת על איך אני מרגישה כרגע ועל החלק שההבלוג תופס בחיי.

אני חייבת להודות שבשנים האחרונות החיים שלי היו קצת טובים מדי, אולי קלים מדי, אולי נוחים מדי. לא עבדתי קשה, במובן של ממש קשה ומאמץ גם מנטלית וגם פיזית כבר כמה זמן והרגשתי שיש לי חופש עצום לעשות מה שבא לי. כשחיים בתחושת החופש הזאת הכל מתחדד מסביב. הערך של החופש מתעלה על כל הערכים החשובים. פתאום לקנות בגד נחשק או תיק, או כל חפץ שהוא מאבד מהערך שהיה לו בעייני קודם. אולי גם התבגרתי והבנתי שאנשים יפים בכל דבר שיש בו טעם טוב ולא חייבים לקנות בגדים חדשים כל הזמן.

הבלוג שלי עוסק בעיקר בי ובבחירות האופנתיות שלי, בחפצים שאני אוהבת וכמובן בזכרונות מכל הנסיעות שלי. אני מרגישה שהוא חלק מחיי, כמו יומן מסע שכיף לעיין בו מדי פעם. כל מה שאתם רואים כאן הוא משהו שאני אוהבת, גם אם זה רק חפץ קטן ויומיומי. העיסוק בי ובחפצים הפך להיות קצת שולי בזמן האחורן ואני פחות רואה את עצמי מצטלמת ומספרת מה אני לובשת, כי ברוב הימים אני לובשת את מה שאני הכי אוהבת, אבל זה לא חייב להיות מעניין לכם, הקוראים.אני הפכתי לבחורה של ג’ינס וסניקרס, אופניים ותיק גב.

אני אוהבת לפעמים להתרחק מהכתיבה על עצמי ולספר לכם על מיני מוצרים שקיבלתי ומצאתי שהם טובים בעייני, או על חוויות אופנתיות שלא קשורות אליי, כי למרות שהעיסוק בי בהקשר הזה קצת התיש אותי, אני לא הפסקתי לאהוב דברים יפים ולהיות סקרנית. חשוב לי גם לכתוב על דברים שאני מוצאת כבעלי ערך לחיים שלנו כמו איך לשמור על העור, איך להרגיש טוב ונוח בתוך הגוף שלנו ואיך לקנות בגדים נכון, כי זה המפתח לשביעות הרצון שלנו מעצמנו

בזמן האחרון החיים הפכו לקצת אינטנסיביים. יש לי עבודה חדשה, הרבה ציפיות ודרישות מעצמי. אני מתקשה לראות בבלוג משהו מאוד חשוב בחיי כמו שהוא היה קודם. מצד שני, אני מתקשה להרפות מהרצון שלי לתיעוד עצמי ומהאפשרות לכתוב כל מה שבא לי מתי שבא לי ושמישהו יקרא את זה. אני לא נפרדת מהבלוג והמקוראים כי אני לא חושבת שאי פעם אני ממש אצליח לעזוב את הבלוג, אבל אני גם לא רוצה שתחשבו שאני פחות פה כי לא אכפת לי. הבלוג הוא בית לרגעים אהובים ואני תמיד ארצה לחזור לכאן.

מעולם לא כתבתי את הבלוג הזה כי רציתי לרצות את הקוראים. זה אף פעם לא היה הבלוג הכי פופולארי ואף פעם לא שאפתי לאחד כזה. תמיד קיוויתי שמי שמוצא בו עניין חוזר לקרוא קצת בגללי ולא רק בגלל הבגדים. בגלל שהסיפורים שלי והתחושות שלי מעניינים אותו גם. תמיד רציתי לכתוב את מה שעל ליבי אבל לא נתתי את עצמי לגמרי, שמרתי מאוד על הפרטיות שלי. מקווה שחלון ההצצה לחיי היה מספיק מזמין.

מאי זה חודש מדהים. זמן מדהים. אני מקווה שאתם נהנים.

  לבשתי: שמלה ישנה ונעלי בנסימון.

בתנאי שקיעה קשים

השעה בערך 6 לקראת סוף היום. אני יושבת על השולחן בחדר הישיבות בתאורה בלתי אפשרית לצילום. הכל כדי לתפוס את היום שבו אני לובשת לראשונה חולצה שאמא שלי תפרה בשנות ה-80 כשהזכרונות של תהליך היצירה שלה מזדחלים להם ברחבי ראשי. זה לא היה כאן וגם לא מול הים.

בנתיים היום הסתיים, אני בבית, מכינה תבשיל בטטות שנדון מראש לכישלון. עדיין הסקרנות שלי מנצחת אותי ואני מבשלת ושומעת את המסוקים חגים מעל כיכר רבין בזמן שאנשים בחולצות אדומות יצאו למצעד ה-1 במאי. חבל שהחולצה הזאת לא אדומה, אני חושבת לעצמי, אבל עדיין לא עושה שום צעד לקראת הבחוץ. פתאום אני רואה באינסטגראם תמונות של חברים במצעד, מורידה את הגופית הבית הורודה והולכת לחדר השינה להתלבש כדי ללכת לכיכר, אבל מתחרטת. אומרת לעצמי שעדיף לשמור את האנרגיות שלי לריצה בים. קצת מוטרדת שזה חשוב לי כל כך ואז שוכחת.

תבשיל הבטטות ניראה פתאום יותר מבטיח אחרי ששפכתי שליש פחית מיץ קוקוס תאילנדי למחבת ולא בא לי לצאת לרוץ, אבל כבר הבטחתי לעצמי. אני בדיוק חושבת שבמקום בו נתפרה החולצה הזאת ובו הייתי הולכת עם ההורים שלי למצעד ה-1 במאי לא היו בטטות, ג’ינגי’ר, מיץ קוקוס תאילנדי מפחית ולא אבקת קארי. רק שום, בצל, מלח ופלפל חריף מתוך רשימת המצרכים המבעבעים במחבת היו בברית המועצות בסוף שנות ה-80. הבטטות עדיין קשות קצת בפנים. נגמרת לי הסבלנות ויש נמלים בבית, זה סימן שקיץ.

תודה רבה להילה על התמונה ולאמא על הכישרון.

חג פועלים שמח לכולם!

כפכפים

כפכפים ורודים עם פפיון ורצועה פרחונית עושים לי מצב רוח טוב. אם יש לכם כסף לקנות רק פריט אחד לקיץ הקרוב לכו על כפכפים מעודדים. זה הזמן לזרוק את הישנים וללכת על משהו צבעוני מתמיד.

איפנמה היא חברה ברזילאית שמיצרת כפכפים. כפכפים צבעוניים וטרנדיים, כפכפים ספורטיביים וקלאסיים, כפכפים מתוקים לילדים ואת שיתוף הפעולה השנתי עם ג’יזל הדוגמנית שלטעמי יוצא תמיד קצת מוגזם, כי אני אוהבת כפכפים מאוד פשוטים. החברה מציעה מגוון רחב מאוד, ולמרות שאנחנו אוהבים לפזר הבטחות ולספר שאנחנו לא נועלים כפכפים מחוץ לחוף הים, בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בהם כמעט כל יום. הנה עוד כמה שאהבתי.
רק הכפכפים הם מברזיל, הדקלים הם מהטיילת שלנו, שטופת הבטון והחום.
היה לי סיפור ארוך ועמוק על למה בחרתי את הכפכפים שלא הייתי בוחרת בשום יום אחר, אבל בסופו של דבר אפשר לסכם אותו בזה שאנחנו מתחברים לחפצים שעושים לנו מצב רוח טוב ברגע מסויים ואם בכל שימוש מצב הרוח הטוב חוזר, זה אומר שעשינו בחירה נכונה. אלה הקניות הכי טובות שלנו.
את הכפכפים ניתן להשיג בכל רחבי הארץ וגם בשנקין 9, תל אביב.

תודה לאיפנמה שהעניקה לי זוג משמח במתנה, והזכירו לי את החלום שלי מפעם לבקר בברזיל.

שמלה ישנה TNT, תיק של רבקה מינקוף (מתנה מסיוי), משקפי שמש של פרינס וכפכפי איפנמה

שוב השמש כאן

האביב שלנו אולי נעים והיום אפילו קצת קריר, אבל השמש כבר מזמן בשיאה והיא חסרת רחמים. בין ימי השרב המעוננים כבר אי אפשר לצאת מהבית בלי קרם הגנה. קרם לחות רגיל עם SPF 15 לא מספיק להגן על פרצופי הלבנבן ולכן בדיוק כשהתחלתי לחשוב על הקרם החדש נגד שמש שילווה אותי הקיץ, הוזמנתי לפרזנטציה של דרמלוג’יקה, החברה עם המוצרים הכי יפים בעיצובם המינימליסטי.

בין המוצרים הרבים לעונה הנוכחית, בדרמלוג’יקה מציעים הקיץ מגוון רחב של מקדמי הגנה עם נוסחאות משופרות לסוגי עור שונים ואת הסרום הפירותי הנעים בעולם. אני ניסיתי בחודש האחרון את solar defense booster spf 50 מסדרת daylight defense, זהו תחליב נעים מאוד לפנים, ניתן למרוח אותו מעל קרם לחות או ללא קרם. יש לו ריח עדין ומרקם שאף פעם לא פגשתי בקרב מקדמי ההגנה, המוצר נותן תחושה של משהו אביבי ופרחוני וללא הריח החזק והמוכר של מקדמי הגנה הרבים שאני מכירה. בדרמלוג’יקה בעצם אומרים שאנחנו אמורים להגן על העור שלנו מקרינת השמש במהלך כל השעות המוארות של היום, מאחר ואנחנו מנהלים חיים אורבניים ועמוסים והשמש מוצאת אותנו בכל רגע כמעט, אפילו במשרד. חייבים להשתמש במקדם הגנה לעור הפנים כדי למנוע רדיקלים חופשיים שעוזרים לעור להזדקן מהר יותר, לכן שם הסדרה הוא daylight defense.

אני חייבת לציין שאיני חובבת סרומים גדולה, מעדיפה להסתפק בקרם לחות וקרם אחד נגד שמש מאחר ושגרת טיפוח מסובכת היא לא משהו שאני בוחרת להשקיע בו את הזמן, אבל הסרום הזה, הוא כמו ענן בריח פירות שנמרח על העור. בכל פעם המרקם שלו מצליח להפתיע אותי מחדש. multivitamin power serum מסדרת AGE smart, שמיועדת לעור שמראה סימני הזדקנות הפך לחלק משגרת הטיפוח שלי בעל כורחו. הצעתי להתת אותו לאמא היקרה, אבל היא אמרה שאני כבר זקנה מספיק בעצמי ושאתחיל להשתמש בו ועוד כמה דברים, כן? אבל זה לא חשוב.

המשימה שהצבתי לעצמי לקיץ הזה היא להצליח לשמור על האף שלי כמה שפחות שזוף וכמה שיותר דומה לצבע של שאר הפנים שלי ולהקטין את הסיכוי להופעת פיגמנטציה על פרצופי הלבן ולכן, אתם יכולים לראות אותי בתמונה למעלה בטיול פסח באאוטפיט בסגנון כפרי, כובע וכמובן ה booster של דרמלוג’יקה. מחזיקה אצבעות לאף שלי ולי!

עקבו אחרי העידכונים של דרמלוג’יקה בפייסבוק שלהם, שם ניתן לקרוא את כל הפרטים על איך התכשירים המעולים האלה עובדים מבחינה מדעית. על איך הויטמינים בציפוי מיוחד חודרים עמוק יותר לעור ועל כל הפיתוחים המדעיים הנוספים. להשיג את המוצרים ניתן אצל קוסמטיקאיות מורשות ברחבי הארץ

רק דבר אחרון, לא משנה באיזו חברה אתם בוחרים שתגן על העור שלכם בקיץ הקרוב, אל תוותרו על מקדם הגנה גבוה כשאתם מסתובבים בחוץ במהלך היום.

זהו בנתיים, סורי שלא כתבתי שבועיים, היה חופש!

יום אף גרוע

אתמול בבוקר הייתי בפארק עם סיון. היה שרב נפלא כמו כל שרב אביבי והיה יום אף גרוע. בעיקרון זה לא היה יום אף גרוע עד לרגע הצילומים, שאם לא היינו מתחילות איתם בגלל חוסר חשק אמיתי להשקיע בקריאה, היינו חושבות שזה רק יום כפות רגליים מעולה.

ניראה לי שכל יום בפארק הוא יום כפות רגליים מעולה וכמעט כל יום יכול להיות יום אף גרוע, בעיקר אם יש מצב רוח רע. אבל היום זה נגמר. היה כיף. שילוב של שמלת פסים ופארק לנצח יזכיר לי את ניו-יורק, אבל גם פארק הירקון יכול להיות תפאורה מעולה ליום אף גרוע. למרות שאני כמעט ולא זוכרת ימי אף גרועים בניו-יורק. מעניין למה.

לבשתי: שמלה ישנה ואהובה של Forever21

פתאום הן ניראות לי שמנמנות…

מקווה שאתם מבלים ויש לכם כל יום, יום אף מעולה.

תודה לסיון על התמונות.

נעליים בלי גרביים

נעליים bensimon מאתר Belle & Sue באדיבות Pay Pal, שמלה של COS, חתול לא שלי

בכל שנה אני מחכה לאביב, ובכל פעם יש איזה אלמנט קטן של חיים אביביים שאני שמה אליו לב ואז הוא לא עוזב. השנה אני הכי אוהבת לנעול סניקרס בלי גרביים. לא מבינה איך לא חשבתי על זה בעבר. גם את האולסטאר שלי עם הסוליה הדקה אני ממש אוהבת בלי גרביים. הם נועדו לכך, זה ברור, רק לנו בארץ, בה החרדה הכי גדולה היא טיפת זיעה זה נשמע פחות הגיוני.

נעליים שהכי כיף לנעול בלי גרביים אלה הם הבנסימון, הזמנתי אותן מאתר קניות ישראלי ומתוק, דבר שעשיתי לראשונה באביב הזה. זה קרה בזכות Pay Pal שהעניקו לי הזדמנות להתנסות בשרות שלהם. לפני כן התעצלתי, אני מודה, ועבור כל הרכישות שלי ברשת הייתי משאירה את מספר כרטיס האשראי שלי. עכשיו אני יודעת שזה מנע ממני הרבה רכישות בעבר באתרים שלא נתתי בהם אמון, אבל עם pay pal זה מרגיש הרבה יותר בטוח,

מי שאף פעם לא התנסה בשרות, כדאי לכם, הם גם מציעים ממשק קל ונוח, בעברית והשרות הוא בחינם.. הוא מאפשר לכם לבצע רכישות בכל אתר בלי דאגות ובלי להשאיר את המספר כרטיס האשראי שלכם.

הבנסימון, הן נוחות, עדינות ורכות ואני כבר מסתובבת איתן כמה ימים רצוף. וזה כיף כמעט כל דבר שאני עושה באביב חסר דאגות זה.

אז חג אביב שמח!

הביקור הכי כיפי שלי בירושלים

  אחרי בהייה קיצונית בביקורו של אובמה אתמול במהלך כל היום במטרה למצוא חסרונות ביצור המושלם והנשיאותי, נזכרתי בביקור המהמם שלי בירושלים לפני קצת יותר משבוע. אני לא אוהבת לנסוע רחוק ובטוח שלא לירושלים, אבל כשמציעים לי לנסוע לירושלים אני תמיד רוצה. האמת היא שלא תמיד, יותר כשמדובר בביקור שסוטה קצת מהמסלול התיירותי של ויה דולורוסה והכותל. ירושלים היא הרבה יותר מזה, ירושלים זה גם מזרח העיר ובמסגרת הטיול השנתי לכבוד חשיפת “עונת התרבות של ירושלים” טיילנו שם לא מעט.

את הטיול התחלנו בחנות של אדידס ברח’ הילל, שם נמצא הסטודיו שמגזין הכיס “אף”. מגזין אורבני בו מתפרסמים בכל גיליון תכנים של יוצרים מכל רחבי הארץ כמו שהם, ללא עריכה. יש במגזין הזה של יותי וליאו משהו מאוד ירושלמי, בלי היומרנות התל אביבית. הזכיר לי את EXTRA LARGE של תחילת שנות האלפיים בתל אביב, רק ממש קטן וחמוד. כל גיליון הוא בנושא אחר. דברים בנאליים כמו סקס וסמים.

בחנות של אדידס כל הבנות היו צריכות ללכת לשירותים כי כל הדרך לירושלים שתינו מרטיני ביאנקו באוטובוס, ככה זה כשמשרד יחסי הציבור משקיע במוזמנים שלו. היה מאוד קשה לעמוד בפיתוי בפני כל הפריטים המאוחסנים במחסן, שם נמצאים השרותים. נאלצו לשמור עלינו, כדי שלא נגנוב, יש שם זוג מכנסיים שהיה הקשה לעמוד בפניו.

הסצנה הסוריאליסטית הזאת התרחשה ברחבה הצמודה לבית ספר לנהיגה בסביבת בית ספר התיכון “דנמרק” שתואר כמקום איום. מקום בו למדו איתי מאוטנר והשף של “מחניודה”  אסף גרניט. צפינו בהדגמה חיה של ימי העבר בהם איתי היה חוזר מבית הספר, מוסר בקבוקי זכוכית תמורת פיקדון וקונה בכסף הזה “רבע הלחם”. בהשראת “רבע הלחם” והסיפור הזה הכינו לנו שם במקום את הסנדוויץ הקיצוני ביותר שראיתי בחי. הוא היה ענק, מעולה וטעים. אני אפילו מצולמת בוידאו מתענגת על כך ביס מהפיסה שקיבלתי. הוא שהכיל חומוס, טחינה, כרוב אדום, חמוצים, שקשוקה ירוקה וצ’יפס.

כל הסיפור הזה בא לספר שהמלך עונת התרבות בירושלים בחודשים יוני אוגוסט, “אוטו אוכל” יעבור במקומות בעלי אופי ירושלמי מובהק ויציע בכל פעם אוכל אחר ומרגש בהשראת דמות ירושלמית שתתלווה לכל הסיפור הזה.מדובר באוטו ענק, מאובזר וגאוני שימכור מיני מנות מידי השף הכי ירושלמי. הפרוייקט הזה נשמע כמו הדבר הכי גאוני ואני אספר עליו בטח בקיץ כשהוא התחיל. אני כבר מתכננת לי עוד נסיעה לירושלים. למי יש אוטו?

אחרי כל הסיפור הזה שלקח לנו לא מעט זמן להירגע ממנו נסענו למזרח ירושלים. זה היה החלק שלו חיכיתי.

בדרך לרח’ סלאח א-דין, רחוב קניות שכולם קנו בו קישועים ושקדים ירוקים. אני רק בהיתי בחנויות, בעוברים והשבים ונהנתי בלהיות במקום שניראה כה מוכר אבל לא ממש.

בניין Institut Francais במזרח ירושלים

בגלריית אל-הואש לאמנות פלסטינית. עבודה מתוך רטרוספקטיבה של מוסטפה חלאז’. הגלריה לקחה על עצמה ליצור ארכיון של כל האמנות הפלסטינית ומציגה תערוכות בנות זמניינו וגם רטרטספקטיבות של אמנים לאורך כל השנה.

את היום הזה סיימנו על גג מלון Saint George בקפה שחור ששתיתי כמעט לראשונה בחיי. היה אדיר.

עונת התרבות בירושלים מתחילה ב 15 ביוני השנה. זה עוד קצת מוקדם, אבל אני בטוחה שזה יהיה מיוחד. כדאי לעקוב באתר עונת התרבות בירושלים.

יש לי תחושה שאם ברק אובמה היה בא לטיול הזה, הוא היה נהנה הרבה יותר מיום בירושלים, ואפילו לא חייבים שפם בשביל זה.

תודה למשרד היח”צ של אלה איתן ולכל האנשים המגניבים שגרים בירושלים על החוויה הבלתי נשכחת.

נעליים חדשות בעיר

דניאלה להבי פתחה בשבוע שעבר חנות חדשה ויפה למותג, שמציע נעליים ואביזרי עור, בקניון רמת אביב. העיצוב של החנות בהיר ומינימליסטי כדי שהפריטים יוכלו לבלוט על רקע התפאורה. אם אתם מגיעים למעוז חנויות היוקרה שקניון רמת אביב הפך להיות עם השנים, כדאי לבקר. אהבתי את הרצפה והלובן הפרשי של הקירות. מאוד אביבי ומעניק תחושה של חדש ואולי גם חשק להתחדש.

ובקצה השני של העיר, על רחוב דיזינגוף שכבר זמן מה יש בו קצת אווירה מדכאת והוא כבר לא כזה רחוב מעצבים שוקק כמו בעבר פתח המותג הקיצוני united nude חנות אפלה ומגניבה עם נעליים צבעוניות ועקבים מגניבים. הנעליים בעיצוב מודרני עם שילובי צבעים בוהקים מנמנמות להן בתוך תאים מוארים באורות ניאון שבארונות השחורים הגליים. אני מאוד אוהבת את נעלי הפלטפורמה הצבעוניות וגם הזוג השטוח הזה מאוד מעניין. אני ממש חושבת עליו ברצינות. לצפות בכל הפלא הזה תוכלו בדיזינגוף 180.

קרוב סיפור על עוד זוג נעליים מתוק…

מתי הוא יחזור?

ספה לא שלי והשמלה שלא הספקתי ללבוש בקיץ הקודם. בהחלטה של רגע החלטתי שהיא הכי נכונה ליום שהיה היום. מתי יחזור שוב הקיץ? לא היה לי מושג שאני כל כך בעניין של חום וים ותחושה שקרית של חופש מסביב.

האסקפיזם האולטימטיבי. את השמלה אמא תפרה ויש לה זנב ארוך שכאן לא רואים. כמו זנב של תנין שתמיד רציתי שיהיה לי כשהייתי קטנה. כזה שאפשר להסתובב ולהצליף בו באוויר.

על הגג ממול מסיבה מטורפת. מצחיק.