בלילה סוער כאשר הרוח דופקת על חלונות הדירה מול הים הגועש אני חושבת על הרבה דברים שליליים. אחד מהדברים האלה הוא מיתון והאופן שבו הוא הולך להשפיע, ואני מקווה שישפיע לעד, על איך שאנחנו צורכים בכלל ואופנה בפרט.
קצת על מיתון וקניות - אני מאמינה שאין באמת צורך לקנות בגדים כל הזמן או לרצות להתחדש, אבל איכשהו הגעתי למצב שזה אחד הדברים שעושים לי טוב, כמובן לא באופן גורף ולא תמיד. עכשיו למשל קולקציית האביב של זרה מאכזבת אותי כי הכל פשוט גדול עליי, ואני לא מאלה המתלוננות על זה בדרך כלל. מעבר לזה, זה באמת מדכא לרצות לפצות את עצמך על משהו אכזרי במיוחד שקרה לך ולא למצוא אפילו פריט אחד שיכול לשמח אותך, אבל החשק לכך קיים בכל זאת. - כל התחושות האלה הן הגיוניות אבל המאבק האמיתי בין הניסיון לצרוך פחות, כי לשם, לדעתי, העולם הולך וגם כי זה נכון בעייני עוד מלפני שהמיתון החל להראות את אותותיו, ולבין הרצון שלי להרגיש טוב בגלל פריט חדש, זה הדבר שלו צריך למצוא מערכת מאזנת – אני עוד אמצא את הפיתרון האישי שלי לסוגיה הזאת.
ואם כבר מדברים על ריסון הרגלי צריכה, אז מיחזור בגדים ושימוש בכל פריט על פני זמן הוא אחד הדברים שאני מתכוונת ליישם בהקשר הזה. ואם כבר יש דיכאון אופנתי, אין תמונות חדשות, אז ממחזרים. זאת אני בצילומים של צלמת האופנה המעולה דינה לוי.
התמונות מלפני שנה, הטוניקה מ- H&M והאביזרים והסטיילינג של הצלמת
קצת על דיכאון אופנתי בחורף - כבר כתבתי פעם על דיכאון אופנתי שחשתי בקיץ כי היה חם מדי להתלבש באמת, אז עכשיו הוא חזר. החורף הפתאומי, הדיכאון והחרדה מפני העתיד לבוא גורמיןם לאותו האפקט להופיע. התוצאה של הדיכאון לא אחרה לבוא והיום המוכרת באמריקן אפרל הסתכלה עליי במבט בוחן ולא ניתן היה להבין את בציון שהוענק לי לפי מבטה, אבל לא היתה זו שביעות רצון ממלבושי. לבשתי את המעיל החורפי שלי ממנגו וג’ינס ישר וכהה ומגפיים חומים נוחים להליכה מרובה מתחת לג’ינס,בימים אלה אני הולכת הרבה כי אחרי שגנבו לי את האופניים ביום הבחירות, נשארו לי רק הרגליים..בקיצור, היה זה הלבוש של ”אין לי כח להתלבש היום” בסגנון החורפי שלו. למרות שזה לא נשמע מדהים במיוחד, ניראתי מעולה בעייני, לא מגניב בטירוף, אבל למי יש כח להיראות מגניב בטירוף ביום עם גשם ואיכסה כללית. אין לי אפילו תמונה להראות, כי למי יש כח להצטלם כשלא נראים מגניב בטרוף ביום איכסה…:)
קצת על גיליון פברואר של הווג האמריקאי – קניתי את הגיליון מאחר ובלייק לייבלי הופיעה על הכריכה. אני חיבת לציין שהיופי הרגוע וחסר המנוחה שלה בו-זמנית הביאו אותי לעשות את זה. קניתי את הגיליון גם כי ידעתי שבלייק לייבלי על הכריכה נותנת פן נגיש למגזין וידעתי שזו הכוונה של העורכים ונהנתי לתת להם לשכנע אותי. מעבר לדמות הנגישה שלה, כל הגיליון הוא “מותאם מיתון” – כי הרי גם המגזין הכי לא קשור למציאת בעולם חייב להיות קשור אליה כאשר המציאות הכלכלית מלחיצה פתאום. במגזין יש מגוון עצות איך להתמודד עם המיתון ועדיין להלך ברחובות מנהטן עם תיק של שאנל. רציתי קצת אסקפיזם! למה אני צריכה לשמוע את הבכיינות הניו-יורקית על זה שאין להם יותר כסף לעשות “פיישיאל” אחת לשבוע ועכשיו הן צריכות למרוח קליפת פפאיה על הפרצוף? – לא הבאמת התכוונתי להיות כל כך ביצ’ית. אני גאה בעורכת ווג שהשכילה לתת תחושה שגם ה”גלאם” זוהר פחות בימי המיתון. האם זה ישנה את ההרגלים שלנו בצריכת אופנה ומותרות? אני בספק, אבל כיף לקרוא מגזין שיודע להיות מעודכן לא רק בטרנדים ובתיקים הכי חמים, ולצאת מהבועה שלו כשצריך. אני מודה שלא ציפיתי.
הסערה כעת בשיאה ומטחי הגשם מכים בחלוני. לילה טוב!
