רוח ברוטשילד

דווקא היום ביום עם רוחות שנשבו באופן מפתיע ברחבי העיר החלטתי ללבוש את השמלה הכי דקה והכי מתנפנפת שלי. הרוח הזאת דווקא מאוד מתאימה לי כרגע. היא אולי לא מצליחה להעלים את החום שעוטף את העיר באכזריות מתוקה, אבל אני מרגישה שהיא משתתפת איתי בגעגועים. בימים האלה אני מתגעגעת מאוד למישהו והרוח מאפשרת לי ללכת בשמלה מתנפנפת בשדרה ולחשוב מחשבות שיכולות לקרב אותי אליו.

היום  לבשתי את השמלה הכחולה לארוחת צהריים באיזה בר ביראות ברוטשילד. סלט, לחמנייה מקמח מלא ומיץ פירות. היה בריא ומהיר. מה שהשאיר זמן לצלם את התמונות האלה. הרגשתי איך אני רוצה להעביר את הרוח ולא הייתי צריכה ממש להתאמץ, היא הייתה בשיאה. גם השמלה הזאת היא מתנה מאמא שלי. מסתבר שחלק גדול מהארון שלי נמצא ברשותי בזכותה. את השמלה קיבלתי כשחזרתי מחופשה בחו"ל. מסתבר שאמא שלי ראתה אותה וקנתה. מאז אני נורא אוהבת לשלב אותה עם פריטים חומים. בכלל גוון מסווים של חום בהיר וטורקיז עושים לי תחושה של חופש במקום רחוק וקצת אקזוטי ועוזר למחשבות על הימלטות מהעיר בימי הקיץ האכזריים האלה.

 

אם חושבים על האאוטפיט הזה, אז גם הסנדלים הם מתנה מאמא שלי. גם אותם היא קנתה כי היא חשבה שהם מגניבים ויתאימו לי. את השרשרת מחרוזי העץ קניתי לפני איזה 5 שנים בשוק הכרמל. יש שם דוכן אחד של תכשיטים שפעם מאוד אהבתי ובכל פעם שעברתי שם מצאתי משהו שדיבר אליי. בשנים האחרונות לא מצאתי שם שום דבר ממש יפה.

והשמלה, השמלה ההודית הדקה מנעימה את זמני מאז הקיץ שעבר בימים החמים במיוחד. בחלק העליון היא רקומה ומכווצת, ובחלקה התחתון הבד הדק מתנפנף והשמלה מתרוממת בקלות בעיקר כשעוברים ליד הדיזנגוף סנטר. הרי על הרוחות הקיצוניות שמנשבות שם בכל ימות השנה דיברו כבר רבות. ולא ממש מוצאים את הסיבות להימצאותן שם.

עוד נקודה שרציתי לשתף אתכם בה. בימים האחרונים אני לא דוחה פרסומי פוסטים. בכל יום בא לי לכתוב על מה שהיה ביום הזה. וכשאני כותבת היום, אז זה באמת היה היום. יש משהו כיפי במיידיות הזאת ובכמה שזה מרגיש אותנטי. 

תודה רבה ליואב על התמונות וגם לרוח בשדרות רוטשילד ולאמא שלי המהממת.

כיכר המדינה היא לא הכיכר שלי

ידוע שבכיכר המדינה נמצאות  החנויות בהן ניתן למצוא את בגדי מעצבי העל הבינלאומיים. בתור מישהי שכבר ביקרה שם והבינה שאין לה מה לחפש שם, לא מבחינת המחירים ולא מבחינת ההיצע, התרגלתי להתרחק מהמקום. למרות שפעם יצא לי לעשות סיבוב קצר בחנויות שם כי חיכיתי בתור למספרה שלי שנמצאת באזור והסקרנות משכה אותי לשם והיום הסכמתי לעוד ביקור מאחר ושריי (שבטח תכתוב על התרשמותה גם בבלוג שלה) הציעה שנעשה סיבוב בכיכר וכי זה יכול להיות חומר נחמד לבלוג, עוד מסע גילוי בעולם האופנה.

אז יצאתי מהבית בשמלה יפה, כך לפחות אני חושבת, כי אם לסבול את המבטים של המוכרות בחנויות בכיכר, אז לפחות שזה יהיה משעשע. ברור לי שהשמלה הייתה קצת יותר מדי חגיגית, מה שנקרא overdressed, אבל לא היה לי אכפת, הרי הכל שם זה משחק בעולם לא קשור לכלום.

בתמונות: שמלה שאמא שלי קנתה לי בפתח-תיקווה, חגורה של tifa arts, נעליים של to go, תיק ממנגו ומשקפים מ- h&m. את רוב הפריטים אתם כבר ראיתם כאן בבלוג, אבל לא עם השמלה הזאת עם השושנים המהממות.

את הביקורת על מה שהולך שם אפשר להתחיל בכך שאפילו המוכרות לא לבושות בהתאם למקומות בהם הן עובדות, איך מישהי בג'ינס עם כפכפי אצבע יכולה למכור למישהו בגדי מעצבים? אולי אני מגזימה אבל גם רוב הקונות (חייבת לציין שהיו מעט כאלה בין השעות 11-12 בצהריים) היו לבושות ממש זוועה. חלקן היו תיירות וחלקן סתם בחורות בג'ינס פרחי וגופיה. לא שאני אומרת שזה לא יפה, פשוט זה ממש לא הלם את החנויות היוקרתיות שהן ביקרנו.

לגבי תכולת החנויות, וסליחה שאני לא מריצה פה צחוקים, אבל זה די עצוב ואין על מה לצחוק, חוץ מנעלי בלט של מיסוני עם פפיון וסנדלי פלטפורמה של קלואי, לא מצאתי שם משהו שהיה ראוי להיות נחשק בעיניי. מיותר לציין, שזה שמביאים לכאן חלקי קולקציות ואלה לא חנויות של מעצב אחד, אלא של ערבוביית מעצבים, זה די הורס. כי ככה לא רואים קו שלם אלא פריטים לא קשורים. לעומת זאת, בחנות של ארמני, ולא שארמני זה הטעם שלי, אבל שם היו קולקציות שלמות ופריטים שהיו קשורים לפריטים אחרים, זה שעשה את הסיבוב בחנות לדי נחמד. בחנות של סטלה מקרטני היו פריטים איומים בצבעים יפים, פסטלים כמו שאני אוהבת, זה היה קצת חבל, כי כל פריט בצבע יפה מושך להתקרב, אבל אז מתאכזבים מהפריט עצמו.

אבל חנות אחת ויחידה שלא יכולה לאכזב, גם אם המוכרות רצות אחרייך בכל 3 קומותיה ולא מאפשרות ולו רגע אחד להיות לבד, היא החנות של לואי ויטון. אמנם יש שם רק תיקים, נעליים ואביזרים, אבל העיצוב, מדרגות העץ, הפריטים המוצגים למכירה והכל פשוט מהמם והיה ממש מבאס לצאת משם, אבל לא היה לנו נעים להעיק על המוכרות.

לצערי אין תמונות מתוך החנויות כי זה לא היה ניראה מתאים וגם המוכרות המדברות אנגלית רצוצה עם תיירים עקבו אחרינו לכל מקום, מה שלא אפשר לשלוף את עין הקסם המצלמת. אבל זה אולי אפילו יותר טוב, אולי תסתקרנו מספיק כדי ללכת לשם גם. אז יש לי עצה קטנה (זה די נדיר, אני בדרך כלל לא נותנת עצות), צאו לכיכר, שהיא בטח גם לא הכיכר שלכן, עשו סיבוב ותיראו שאתן לא מפסידות כלום מהעולם הזה, הלא ברור המחבר אנשים חסרי טעם עם מותגי על.

אז נחזור רגע לעולם שלנו. תודה רבה לאמא על שמלה ולשריי על הרעיון הגאוני ועל התמונות.

בפאפא’ס, בכרם התימנים

ממש לפני כמה דקות חזרתי מארוחת הצהריים שאכלתי ב”פאפא’ס”. מסעדה איטלקית מהממת בכרם התימנים בתל אביב. מעניין שכשכנה שם המסעדה “ביג מאמא” , לא הלכתי לאכול שם מעולם. עכשיו שזה דווקא ה”פאפא’ס”, עם העיצוב הוינטא'ג’י המגניב, בא לי לבקר שם הרבה יותר ולכן לא הייתה זו היום הפעם הראשונה שאכלתי שם.

אני לובשת: “שמלת חולצה” מתנה מחברה שהביאה אותה מלונדון, נעלי פלסטיק מהמשביר מלפני כמה שנים, צמיד פלסטיק מדיווה.

מאחר ועכשיו אני עובדת בבית וארוחת הצהריים היא הסיבה שלי לצאת החוצה, היא נקבעה ל-13:30. עבדתי בסוג של טירוף מהבוקר ובפעם שהסתכלתי על השעון כדי לראות מה השעה, גילתי שכבר 13:32 ושזה כבר הזמן ממש להיות שם. אז זרקתי על עצמי את השמלה הזאת שהייתה גם ככה מעוכה על הספה ושילבתי לה אקססוריז אדומים כי רק ככה “שמלת החולצה” הזאת לא תיראה כמו מדי אחות. הרי בשילוב עם סנדלים לבנים זה ממש ממש מסוכן, עוד עלולים לבקש ממני לטפל בפצועים.

עליתי על האופניים וגיליתי שלהגיע לאלנבי דרך רחוב טשרניחובסקי זה ממש הרבה יותר מהר ונוח מדרך רחוב קינג ג’ורג’. עם הגילוי המהמם הזה הגעתי שמחה לארוחת הצהריים באיחור אופנתי של פחות מרבע שעה. האמת היא שהאוכל היה נחמד מאוד, עם סלט מעולה למנה ראשונה וספגטי בולונז אלים במיוחד שקפץ עליי כמה וכמה פעמים והרוטב תקף את השמלה בשני מקומות. התנפלתי על המגבונים הלחים, אבל אפילו הם לא הצליחו להוריד את המפלצת לגמרי. נקווה שיהיה בסדר בכביסה.

המסעדהמעוצבת די נחמד עם כורסאות רכות שניראות כמו מפעם וקיר הבקבוקים הצבעוניים שמשחק בתפקיד השוס העיצובי החזק של המקום וקשה להזיז ממנו את העיניים, כך שמזל שישבתי עם הגב אלין, מה שעזר לי להתרכז ביואב ובארוחה. מדובר פשוט בבקבוקי זכוכית שבצעו אותם בצבע מיוחד לזכוכית וזה עושה את המקום לעוד יותר מהמם. ולשמלה שלי יש מאחורה סרט שנקשר ומוסיף קצת נפח לשמלה הקצרצרה הזאת שקצת מביך לרכב בה על האופניים, אבל אני מתגברת בקלות ומקווה שלא יראו לי את התחתונים.

זה היה השולחן לידינו והוא היה יפה כמעט כמו השולחן שאנחנו ישבנו. האמת היא שרציתי לצלם עוד תמונות של המקום, אבל בגלל האור השרוף מבחוץ וגם בגלל שהמצלמה עשתה קולות של “הבטריה שלי עומדת להגמר”, החלטתי להתרכז במלחמתי נגד הבולונז. באיזשהו שלב הייתי כולה מכוסה מפיות. יש לי תמונה של זה ,אבל לא ניראה לי שכדאי לכם לראות אותה. אני מעדיפה להשאיר רושם חיובי מכל הארוחה הזאת.

בגלל שיואב, ידידי, רגיל לסיים ארוחה בקינוח עלה לי רעיון גאוני. לקפוץ לשוק הכרמל שצמוד למקום ולאכול מלבי. זה היה רעיון ממש גאוני עד שהמוכר ביקש נשיקה. זה היה מדהים שזה היה לא רק ממני, אלא גם מיואב. פשוט לא יאמן מה אנשים מרשים לעצמם. אז כשהוא לא הסתכל ברחנו וסיכמנו את כל ארוחת הצהריים כמשהו ממש מוצלח. אמרתי כבר שכיף איתי?

ורדרדות קיצונית נפלה עליי

כשנכנסתי לסטודיו, בית של נופר, חברתי בעלת המותג petit A, נחה עיני על השמלה הורודה המהממת הזאת שהייהת תלויה על קולב השמלות המוכנות. לא יכולתי להזיז ממנה את העייניים שלי. הורדרדות הטוטאליות שלה משכה אותי ואני, שלא לובשת כמעט ורוד, בעיקר לא ורוד כזה, חמדתי אותה מיד! למזלי היא מיד הפכה לשלי ועוד באותו היום כבר ידעתי מה אעשה בה ולאן אלבש אותה.

לבשתי אותה לאירוע הכי ורוד שיכולתי למצוא בסביבה. האמת היא שקשה לקרוא לזה בסביבה כי מושב רינתיה, היכן שממוקמת הוילה הורודה שלי ויט, “villa veet”, זה מקום מהמם ביופיו גם בעיני בחורה עירונית כמוני, אבל נסיעה של רבע שעה במונית אל מחוץ לעיר ממש לא הופכת אותו לב”סביבה”.

למרות ה”מרלק” היה ממש כיף לצאת ביום חמישי אל מחוץ לעיר ולפגוש בלוגריות שאני מכירה וכאלה שפגשתי פעם ראשונה. לא לחשוב על עבודה, לקוחות ורק להביט בבריכה התכולה והמהממת שבנות עשרה אמורות להנות ממנה בקיץ הזה, ולחשוב איזה כיף זה זה ללבוש ורוד.

בתמונות: שמלה של petit A, סנדלים מ-to go, שנשארו עוד מצילומי הקמפיין של petit A, תיק ונטאג’ שהשאלתי מנופר ומשקפי שמש של קררה.

האמת היא שעכשיו קצת ברצינות על הקו השיווקי שחברת רקיט בנקיזר, יצרנית ויט, בחרה לקיץ הזה. האפשרות להזמין נערות אמיתיות לחוות יום כיף בוילה של ויט זה רעיון כל כך הרבה יותר טוב מהשקעה בקמפיין טלוויזיה יקר. כך הבנות יהנו והזיכרון המתוק של ויט ישאר איתן וגם יועבר לחברותיהן. הרי השיווק מפה לאוזן, או מחברים לחברים, זו השיטה הכי טובה שקיימת היום. מלבד זאת, חווית הוילה נותנת תחושה כיפית שיכולה אף להסיר חלק מהדאגות שחוות הבנות כאשר הן בוחרת בין האמצעים להסרת השיער. הרי אי אפשר להתעלם מזה שבישראל לא הולכים שעירים, אפילו לא הבנים. טוב, התלהבתי. חבל שכשאני היייתי בגיל העשרה לא חוויתי קמפיינים שיווקים כאלה ולכן הקמפיין שאני הכי זוכרת, זו הפרסומת לשמפו קליק עם ליאור מילר והשיר המהמם הזה, סורי על איכות, אבל לא מצאתי יותר טוב.

עכשיו, כשאני ניראת כמו גוש ורדרד של תוכן שיווקי, אספר לכם גם שאתמול הייתי בכנס “נתח שוק ותקשרות” של גלובס, כמו כל אשת שיווק שמכבדת את עצמה ובפאנל על מדיה חברתית וטוויטר שמעתי את ערן גפן אומר שמותגים גם יכולים לספר סיפור ולא צריך לפחד מהם ולא להרגיש כאילו הם מפריעים לסיפור האישי שלנו בבלוג. הוא לא אמר את זה ככה, הוא הציג מצגת משעשעת, כיאה לכנס, אבל כך אני מניחה שבחרתי להתייחס לדבריו.

צילום: אלירן אביטל

אווירה מהפכנית ואמנות מינית

אין כמו עוד יום חמישי שבו יוצאים מהבית ולא ממש יודעים מה יהיה במהלך הערב. יואב, ידידי הטוב, סחב אותי להפגנה של השמאל החדש המתהווה בישראל, בשד’ רוטשילד ומלבד האווירה המהמפכנית הייתה שם גם מוזיקה טובה וגם נואמים מעניינים. נואמים מכל מפלגות השמאל בישראל דיברו על דברים שמאוד נגעו לי פתאום. היה נעים לצאת מהבעוה בה החיים שלי נתונים בזמן האחרון נתונים ולחשוב רגע על מה אפשר לשנות ואיך אולי יכול להיות לנו יותר טוב. ממליצה לכם לא להסיק מסקנות לגבי העמדות הפוליטיות שלי, אבל השמאל, גם במובן הכלכלי וגם במובן המדיני של הפוליטיקה בישראל תמיד דיבר אליי יותר (יצא משפט קצת מעוות לוגית, כי הרי ממנו אפשר בוודאות להסיק את העמדות הפוליטיות שלי). מעניין אם הפעם לתנועת השמאל בישראל יש סיכוי להיות מאוחדת ולגדול. האווירה המהפכנית הייתה גם כיפית. זה בסדר ואפילו כדאי שיהיה כיף גם באירועים שמדברים על משהו מהותי. זה שימח אותי כי כך כל האירוע הזה נארז באריזה כאילו מגניבה יותר, מה שמושך אנשים להצטרף. אבל מה שחשוב זה שיש אנשים שיש להם רעיונות אחרים ומעניינים ואולי כדאי להקשיב גם להם. אוף, יצא לי הכי שמאלני, אבל אולי זה טוב בעצם.

אחרי בירה עם השמאלנים הוחלט לעלות על הטוסטוס ולהדרים לגלריה רוזנפלד לפתיחה של תערוכה חדשה. התערוכה Sex/Logy שאוצרת אותה שרי גולן הייתה משעשעת למדי. אני לא הייתי ממש בשיא הריכוז בה כי כבר היו בתוכי שני בקבוקי בירה וקצת קבוקים, מה שקצת שימח אוית במידה כזאת שלא בהכרח השאיר אצלי הרבה מהתערוכה שהייתה מהממת, ואתם יכולים לבקר בה בזמנכם החופשי כי היא רק נפתחה. האמת היא שזאת הפעם הראשונהשאני מבקרת בגלריה רוזנפלד מאז שהיא עברה ממשכנה הקודם ברח’ דיזינגוף לדרום העיר הרחוק. המינגלינג היה שווה כמו תמיד וגם גיגית הקבוקים הענקית. אוף, למה אין לי תמונה שלה?

כרגיל התלבשתי כמו שחשבתי שמתאים להתלבש להפגנה של שמאל. פשוט ורגוע. השמאלינים, אלא שאני מכירה, לא מפגינים יותר מדי התעניינות באופנה, כך שלא היה צורך להתבלט וגם כי מכנסיים קצרים תמיד עשו לי תחושה של עשייה. זה לא שבאמת חשבתי על כל זה כשיצאתי מהבית. פשוט רצה לי בראש המחשבה על נוחות וכך יצא שיצאתי מהבית כמו פרחחית, אבל עם חולצה מושקעת. לעומת זאת בגלריה, אחר כך, יכולתי להתלבש יפה יותר, אבל למי אכפת?! העיקר שהיה כיף לראות אנשים מוכרים, אמנות סקסית ולהעביר את הערב בתחושה שהכל קורה כאן, כמו תמיד.

אני לובשת: גופיה מפולב&בר משנה שעברה, מכנסיים קצרים של מנגו (ישנים), תיק ממנגו וכפכפי הוויאנס.

אחרי שהסתכלתי על התמונות, הבנתי שאין בהן הרבה איכות של צילום אופנה, זה הרי ברור. אבל הן מעבירות את האווירה ל ערב חמישי בעיר. אני מקווה שתאהבו. תודה רבה ליואב שצילם והמשך סופ”ש מעולה.

the night out

כבר כמה ימים שאני שומרת את התמונות האלה ולא הספקתי להכניס אותן לפוסט. מבחינתי הן התמונות של היציאה האולטימטיבית שהייתה לי מזה כבר הרבה זמן. היה פשוט כיף. אפילו היה מדהים למרות שבדרך כלל אני חושבת ש"שום דבר טוב לא יכול לקרות בחוץ אחרי 10 בלילה". – ציטוט של ליאת.

בת דודתי מילנה והחבר שלה פלו באו לבקר ולנפוש בתל אביב למשך 9 ימים והם התנחלו בדירתי הצנועה. באופן מפתיע זה היה פשוט כל כך כיף לארח אותם ולחוות איתם שוב את תל אביב. היה כיף לצאת בלילה כי הקיץ כבר כאן וזה עושה יותר חשק לצאת מהבית.

אז בלילה בו צולמו התמונות התחלנו את הערב ב"מרינה בר" הבר החדש במלון מרינה. היה אירוע לילי עם בריזה ואנשים יפים ועבור האורחים מגרמניה הקפואה זה היה ניראה כמו מסיבה בסגנון של ה- OC, ממש כמו בסרט. למרות שאחרי שהם עזבו ביקרתי שם עוד פעם אחת והיה מאכזב למדי, ביום רביעי שעבר זה היה מהמם עם הספות הלבנות והבריכה התכולה המוארת על הדק המשקיף על הים ועל כל תל אביב.

מה שאני הכי אוהבת באירועים המוניים כאלה, אם אני כבר משתתפת בהם, זה להסתכל על מה אנשים לובשים. לרוב אני מתאכזבת ולא רק כי לא מתלבשים יפה, כי על טעם ועל ריח, נו אתם יודעים. אלא בעיקר מזה שלא מתלבשים מתאים. נגיד מגפיים בקיץ, סנדלים עם עקב דק על דק עץ כאשר העקבים נתקעים בין הקרשים. אבל באופן כללי הקהל היה קיצי ואופנתי, מה שתרם לכל האווירה ה"חו"לית" שאני בטוחה שהמקום מנסה להשיג.

התמונות, לעומת זאת, צולמו ב"פינגווין", המקום שעל הקיר שלו כתוב "if you want it late night and sleazy, come to penguin" והייתה מוזיקה מעולה והופעה בינונית למדי של "טרי פויזן" שחיכינו לה יותר מדי, אבל עבור האורחים הייתה זו טעימה מתל-אביב שלא נרדמת ולא עוצרת. מוניות, הפסקה לסושי, בר עם נוף לים ומועדון במרתף עם הופעה חיה של להקת אלקטרו הכי חמה בארץ.

ככה צריך להיות חופש וכמובן הרבה, הרבה ים וכפכפים. הם בכלל לא נועלים כפכפים בגרמניה, איזה מוזר זה?!

בתמונות: ליה: שמלה של "קרנושה" וסנדלים של שופרא.

שני: חצאית מאלנבי, חולצה מחנות יד שניה מארה"ב וחגורה בעיצובה.

אני: בחולצה מפול&בר, מלפני הרבה שנים, חצאית שאמא שלי תפרה וסנדלים מקינג ג'ורג'

מילנה: בשמלה של מותג לא ידוע מגרמניה.

המשך שבוע מעולה!

יום שישי שוק!

מחר יום שישי וחברים שלי עורכים את אחד מאירועי האופנה הכי חמים בעיר מזה זמן מה. באירוע שיהיה על גג לוהט בבן יהודה 3 בקומה 16. יהיו עשרות מעצבים שאת כולם אתם יכולים לראות ולהכיר באתר של שוק בלנדר שמעוצב חמוד ביותר.

אז נוף לים, מוזיקה, דרינקים ומלא בגדים ואקססוריז מהממים כבר אמרתי? אז יהיה ממש חם וזה יהיה גם בשבת.

מי שרוצה להירשם לאירוע בפייסבוק ולקבל עוד פרטים אז זה כאן.

גם אני אהיה שם, נתראה!