סוד הגן הנעלם

 

הסיפור עם הגנים בחצרות הבתים של תל אביב תמיד משך אותי באופן מיוחד. לא פעם מצאתי את עצמי מציצה בחצרות הפנימיים של בניינים בעיר כשעברתי לידם ומשהו משך את עיני. הכל התחיל בכלל כשגיליתי את “מעונות העובדים” של האדריכל אריה שרון ואיך כל החצרות הפנימיים בפרוייקט הזה נתנו בעצם מענה לדיירי הבניין בכך שהם הכילו מעבר לשטח הירוקף המוצל ו”סודי” גם את גן הילדים ואת המכלת. האמת היא שלגור בדירה במעונות העובדים ברח’ נורדאו או פרישמן זה משהו שחשקתי בו מאוד עם המעבר לעיר, אבל מהר מאוד הבנתי שזה כמעט בלתי אפשרי להשיג דירה במקום כזה והתפשרתי על בניינים רגילים, כאשר הדירה הייתה הדבר החשוב ולא החצר. אבל הפעם נתקלתי בחצר בניין שמלמעלה, כשמביטים מהמרפסת, ניראת כמו חצר קסומה. מרוב שניראתה כה נחשקת פחדתי שלא ניתן יהיה להיכנס אליה, אבל למזלי זה התאפשר לצלם שם תחת שמש של בוקר עירוני.

האמת היא שאת השמלה שבחרתי לצלם קניתי כבר לפני כמעט 6 שנים, בערך באותה התקופה כשהתפעלתי מ”מעונות העובדים” וכשהעיר הדהימה אותי כל יום מחדש בסודות הקטנים שלה. הייתי סטודנטית צעירה עם הרבה זמן פנוי וכך יצא שהסקרנות האופנתית שלי הובילה אותי לרכישות של פריטים מיוחדים שלא יצא לי עוד ללבוש באמת ובניהן השמלה הזאת. זו הפעם הראשונה שאני מופיעה בשמלה הזאת, שהצבע החיוור שלה אהוב עליי כל כך והיא מזכירה לי משהו רחוק, אולי את שנות ה-30. ההזדמנות ללבוש אותה סוף, סוף, גם אם זה רק לצילומים, נפלה בחלקי כאשר השמשיה שלי הגיעה מסין. ידעתי שאת השילוב הרומנטי והרגיש למראה הזה לא אוכל, כנראה, ליישם בחיים האמיתיים, אלא אם כן אוזמן למסיבת תה בגן נעלם וקסום כלשהו.

 

בתמונות: שמלה מלפני 6 שנים, נעלים מ- 24/7 ושמשיה מסין. תודה רבה לצלם ולגן.

בלוג צילומים חדש

 

הצלמת ענבל אביזמר פתחה בלוג צילומים חדש, http://diaryinbalavizemer.blogspot.com. אני מצולמת בו ועונה על שאלון קצר. אז כנסו. רק שתדעו שבשביל הצילומים האלה קמתי בשש בבוקר ועוד ביום שישי, והכל כדי לתפוס את האור הנכון. לבשתי את הטוניקה הזאת שמעולם לא הייתי מעיזה ללבוש בלי חלק תחתון אם זה לא היה בים.

בסימן לחות וצבע – הביקור בנמל

אין לי בדרך כלל סיבות טובות ממש לבקר בנמל. לא השופינג, לא הבילויים הצפופים לא מושכים אותי לאזור. אבל השבוע עליתי על האופניים והחלטתי לקפוץ לאיזור, למרות הלחות המטורפת שיש באוויר. הלחות איומה, אבל הים מהמם, בעיקר בזמן השקיעה. החלטתי לנסות את המצלמה החדשה שלי, שסוף סוף הגיעה, לצייר ציור באירוע creart של סווטש וכמובן לבקר חברה. היה מאוד כיף לראות אנישם מציירם והיה בזה משהו מאוד נעים. לעמוד על גשר עם כן ציור ובד, להרגיש את הרוח הקלה ולנסות להוציא משהו סביר מעשה ידי, לא שהצלחתי להתרכז יותר מדי, אבל את התוצאה הכמעט מושלמת ניתן לראות בתמונה האחרונה. לא הייתי קוראת לזה משהו סביר במונחי הביקורת שלי על האמנות, אבל זה בהחלט בצבע הנכון.

הציור המנוקד ובעל הפסים שלידו אני עומדת בשתי התמונות הראשונות, הינו יצירתה של חברתי תמר וכמו שהיא מגדירה אותו הוא “ לפנכם העבודה היפה ביותר תחרות. ציירת שהלכה עם האמת האומנותית שלה שקראה תיגר על חוקי האסטטיקה. כמו גדולי האומנים היא כ"כ אוונגרדית שבימיה לא תזכה להכרה לה היא ראויה”. - ציטוט שלה.

בתמונות: גופיה מזויה באלנבי, חצאית מזרה קידס (ישנה). סנדלים של פורנרינה וצמיד משוק בצלאל.

זאת הייתה הזדמנות נהדרת לנסות את המצלמה החדשה בצילום בערב, בתאורה של שקיעה ולדעתי היא עמדה בזה בהצלחה. היא קצת יותר מורכבת מהמצלמות הקודמות שהיו לי, כך שעוד יקח לי זמן להבין אותה יותר טוב. בנתיים ניתן לראות מהו הצבע החשוב, החזק והשולט בציור שלי.

לבשתי את השילוב האהוב עליי, אדום עם אפור, כי כמו שניראה לי שכתבתי לפני כמה חודשים, כשכבר הופעתי עם החצאתי הזאת בבלוג, אדום הולך מעולה עם אפור. פחות דרמטי מאשר עם שחור ויותר מתוחכם מאשר עם לבן. שילוב של אדום ולבן יוצר אצלי תחושה של פולקלור. טרנד הפולקלור היה מאוד אין בקיץ הנוכחי (הלוואי ואני כבר אוכל להגיד “בקיץ האחרון” עליו) וחלק מהרשתות, ובניהן זארה ובוטיק קאלה, הוציאו פריטים באדום ולבן המזכירים מראה כפרי עם רקמות עדינות.

לא שהייתי ממש ממליצה לכם להפוך את הנמל למקום הבילוי הקבוע שלכם, אבל לעיתים זה יכול להיות נחמד. שבוע מעולה ותודה רבה לתמר על הצילומים ואולי הקללה שבגללה לא נותרה אף תמונה מכל הסטים הקודמים שהיא צילמה אותי, הוסרה סוף, סוף.

אז מה לובשים לעבודה?

השבוע, לפני מותו הטראגי של דודו טופז, הייתה פרשה אחרת שהתפרסמה בגלובס והסעירה את פעילי המדיה החברתית ובעיקר את ברנז’ת השיווק והפרסום. מדובר בפיטוריה של סביון בר- סבר, סמנכ”לית השיווק של קוקה קולה. אומרים כי היא נשלחה לחופשה של שנה, או פוטרה בגלל הופעתה במגזין “ליידי גלובס”. חלק מהביקרות שהוטחה בה, לפי העתונות, היא שמלבד דבריה שלא מצאו חן בעיני ראשי החברה, גם הופעתה בחצאית קצרה נתפסה כלא הולמת.

התמונה מתוך גלובס

אני חייבת לציין שאני מקווה שהסיבות לפיטוריה הן מהותיות יותר מעניין הלבוש שבו הצטלמה לכתבה וכל עניין הביקורת שקיבלה על הלבוש הוא ספין עיתונאי בלבד, אבל אם כבר התעורר שיח בנושא, אז למה לא לדון בזה? אז מה כן מכובד ללבוש לעבודה? מה כן הוא הלבוש המתאים לנו הנשים? האם הגברים הם אלה שמכתיבים אותו? האם להראות מושכת בעבודה זה נכון או לא?

כמה אנשים טובים הקימו פרוייקט מיוחד לעניין הזה שנקרא dressed to work, כאשר במסגרתו ביקשו מחברותיהן בטוויטר ובפייסבוק לשלוח תמונות שלהן בעבודה והתמונות מתפרסמות בטאמבלר של הפעילות.. יש לזה גם קבוצה בפייסבוק. הקבוצה גם בוחנת את הנושא ומעלה אותו לדיון.

הדיון הזה לא היה אף פעם רלונטי ממש עבורי מאחר ועבדתי במשרדי פרסום שבהם לא מונהגים חוקי לבוש נוקשים, אלא אם כן אתם עובדים עם דון דרייפר, ובימים אלה אני עובדת בבית, אבל רבות הן הנשים שנוהגות להתלבש לעבודה סוג של “מדי עבודה”, אני מתכוונת לעורכות דין, רואות חשבון ואחרות שנשמעות לקוד לבוש נקשה. האם זה מגביל את נשיות שלנו? האם זה עוצר או מפריע ליכולת הביטוי העצמי שלנו להיות מורגשת? אני מניחה שבכל מצב ניתן להביא את הרוח שלנו לאופן הלבוש, אבל מה אתן חושבות?

נושא נוסף שזכה לעניין רב השבוע, והפעם בארצות הברית, הוא הופעתה במכנסיים קצרים של מישל אובמה, הליידי הראשונה, בטיול לגראנד קניון וירידתה מהמטוס הנשיאותי חשופת רגליים. סגנון הלבוש הפחות רשמי של מישל אובמה סוקר כבר רבות באמצעי המדיה האמריקאיים, אבל הפעם יד סיכוי שזה יותר חשוף ממה שהאמריקאים רגילים לראות. בוידאו המצורף תמצאו קצת פרטים על האירוע ופרשנויות. השאלות שנשאלות הן, האם הלבוש משחק תפקיד כה חשוב? והאם הנשיאות והתפקיד הוא משהו שמכתיב את החוקים, או שמא מי שמקבל את התפקיד יכול לקבוע אותם, או פשוט השאלה הקלה ביותר, האם השורטס הולמים את הפירסט ליידי?

petit A נסעה לסקוטלנד

לפניכם קולקציית קיץ מאוחרת ל petit A. רוב הקולקציה נמכרת ממש בימים אלה בפסטיבל fringe – פסטיבל האמנות שמתקיים כל שנה באדינבורו סקוטלנד. בכל שנה מארגני הפסטיבל מזמינים מעצבים מכל העולם להגיש מועמדות לקבלת דוכן מכירה בשוק של הפסטיבל והשנה petit A ו-lilla my התקבלו למכור את העיצובים שלהן באירוע.

את הצילומים האלה צילמנו כמעט ביום האחרון לפני שנופר, המעצבת של petit A, נסעה לפסטיבל. בשיא הספונטניות החלטנו לצלם כמה דגמים מהקולקציה כדי שישארו תמונות מהשמלות השמחות והחמודות האלה שימכרו ולא נזכה לראות אותן יותר. לכבוד הפסטיבל נופר עיצבה גם סרטים מקושטים לשיער בצבעים זוהרים למדי, כמו שאתם יכולים לראות.

אהבתי לטריקו

אני חושבת שהייתה זו הרשת הקצת מפוקפקת, בעייני, american apparel שחידשה בליבי את אהבתי לטריקו. הבד הרך הנצמד, העוטף את הגוף היה נראה לי תמיד כמשהו זול ומטרתו היחידה הייתה הכנת חולצות T-Shirt, אבל כאשר american apparel השכילו לייצר מהבדים האלסטיים האלה כמעט כל פריט לבוש, התחלתי לחבב אותו מאוד. חייבים לציין כי גם המעצבים הישראלים משתמשים רבות בטריקו לסוגיה ( כולל טישו, סימפוניות ועוד מגוון שמות) האלה ליצירותיהם, אבל רק החברה האמריקאית הצליחה להביא את הבד הזה ליצירות לבוש מושלמות ביומיומיות המתוחכמת שלהם. החברה הזאת היא גם ה”אשמה” בטרנד ה”חצאית טריקו בגזרה גבוהה עם גופיה בפנים” ששולט ברחובותינו זו השנה השניה. לי לא אכפת כל כך שכולם ניראים אותו הדבר,זה רק אומר שהם הצליחו.

הם הצליחו עד כך שכולם רצו את החצאיות האלה. בתור מישהי שגרה במרחק 3 דקות הליכה מהסנטר ומבקרת בחנות המדוברת פעם בכמה זמן אני יודעת שהמחירים שם לא ממש מאפשרים לכל אחת להתהדר בחצאית הנחשקת. אני גם החלטתי ש-180 ש”ח עבור חצאית כזאת זה יותר מדי וביקשתי מאמא שלי לתפור לי חצאיות בהשארתם כבר בקיץ שעבר. אבל השנה אפשר להשיג חצאיות כאלה בכלום כסף בהרבה חנויות בעיר. אני מודה שקצת הזדעזעתי מקלות השגת החצאיות האלה, אבל אחרי כמה זמן התרגלתי לרעיון, למרות שלא העזתי לרכוש לי “חצאית מזויפית”.

כל זה נכון עד לשבוע הזה. ביום שני כאשר חזרתי מסידורים בדרום העיר, ירדתי מקו 18 ברח’ אלנבי כדי לצעוד לעבר ארוחת צהריים עם חבר ברחוב קינג ג’ורג’ האיום בימים טרופים ורותחים אלה. נכנסתי לתומי לחנות ZOYA, “החנות ב-30 ש”ח” בפינת אלנבי ורח’ ברנר. בחנות הזאת היו תלויות וריאציות של כל חצאיות american apparel וגרסאות נוספות ומוצלחת לא פחות במחירים הנעים בין 15-30 ש”ח. ניגשתי לסטנד ובחרתי לי חצאית צמודה בצבע אפור אמריקאי. כבר כמה זמן אומר לי מישהו ש”יפה לי בגדים צמודים”. אמרתי לעצמי “נלך על זה”. 15 ש”ח והיא אצלי, בלי למדוד ובלי לחשוב.

כאשר הגעתי הביתה ומדדתי את הרכישה מופרעת הזאת (גם “זיוף” וגם צמוד), התאהבתי בחצאית. השבוע לבשתי אותה ל-3 אירועים שונים עם 3 חולצות שונות. היום, יום שישי, הלכתי וקניתי לי עוד אחת בצבע כחול בהיר. אז אני קצת מוטרדת מהקלות הבלתי נסבלת של העתקת דגמים של מותגים מוצלחים ויצרתיים ויצורם בסין בכלום כסף, אבל מצג שני, גם קצת מרוצה כי כך כל ילדה בת 15 שרוצה להרגיש אופנתית, יכולה לשמח את ליבה בחצאית. הדיון הזה על יצור בארצות מתפתחות והתנאים שבהם הבגדים מיוצרים מטרידים אותי מאוד, אבל הלוואי והיה לי פתרון, לפחות בתוכי ועם עצמי.

בתמונות: חולצה פול&בר מלפני שנתיים, חצאית מזויה באלנבי, צמיד משוק בצלאל, שרשרת שהכנתי בעצמי, תיק ממנגו, נעליים מקינג ג’ורג’ (ישנות).

תודה רבה ליואב על התמונות שצולמו בחצר של איזה בית ספר לאנימציה שמול מסעדת ביאלה, ברח’ הארבעה בתל אביב, בה אכלנו מזונות בריאים אתמול. סופ”ש נעים לכולם! לכו לים ושימו קרם נגד שמש.

לא חדש, אבל יפה

לא יודעת איך זה קרה, אבל המצלמה שלי מתה. אולי היא לא ממש מתה, אבל היא איבדה את הפוקוס. זה קרה ביום חמישי בערב ומאז היא לא התחרטה על מעשיה ומתעקשת להראות תמונה מרוחה. עבורי זו מכה גדולה ולא צפויה. canon שאותה חשבתי למק של המצלמות איכזבה אותי ואחרי שנה, אמנם אינטנסיבית למדי, היא התעייפה.

האמת היא שבטח מגיע לי, כי לפני חודש בערך כשהייתי בתצוגת סיום של בוגרי מחלקת האופנה של ויצ”ו חיפה השתעשעתי עם מצלמת canon G10 של עדי והתאהבתי בה. המצלמה שלי בטח קינאה והחליטה להחזיר לי. אני מקווה שcanon G10 המחליפה הראויה של המצלמה שלי תהיה אצלי בקרוב.. האמת היא שמותה של מצלמה עבור בלוגרית זה אסון לא קטן ובכל זאת אני מנסה להתגבר על זה בגבורה.

את התמונות האלה, עם אאוטפיט שכבר הופיע כאן לפני כמה, חודשים קיבלתי לאחרונה מענבל אביזמר, הצלמת המוכשרת. באות והיום היא פגשה אוית ברחוב בתל אביב כמו שקורה לא מעט וצילמה את התמונו תהאלה. בגלל שהן נורא יפות ובגלל שהן מציגות תא פינת הרחוב של דיזינגוף עם העץ הענק, החלטתי לפרסם אותן בבלוג. סורי על חוסר החידוש בפריטי הלבוש, אבל הכישרון של ענבל גורם להכל להראות שונה לגמרי מהצילומים שפרסמתי אז.

תודה רבה לענבל על התמונות. המשך שבוע מעולה!

summer in the city

היום נסעתי לסיבוב בדרום העיר. אזור הרחובות הרצל, נחלת בנימין, דרך יפו ומגוון רחובות נוספים שבהם מוכרים בסיטינאות סחורות וטקסטיל מכל הסוגים שרק אפשר לדמיין. כבר מזמן רציתי לעשות שם סיבוב. הסקרנות להסתובב ברחובות החמים, הצפופים והעמוסים הביאה אותי לצאת מהבית היום בבוקר. עזבתי את המזגן, שמתי כובע ויצאתי.

מה מצאתי? מגוון שטויות, דברי סידקית, הלבשה תחתונה, כובעים, צעצועים כאשר הרוב נמכר בסיטונאות לסוחרים ובעלי חנויות. כמובן שיש באזור גם הרבה חנויות אופנה וחדרי תצוגה של בגדי ילדים, בגדי גברים ואביזרים והכל ניראה די זול, כאילו הובא מסין ממש היום. היה חם, אבל מעניין. הבעסה היא שלא את כל מה שרוצים ניתן ממש לרכוש שם. הרוב לא ממש נגיש לאנשים כמוני שסתם באו מתוך סקרנות. לא הייתי מאוכזבת וגם לא כל כך רציתי לקנות כלום, אולי מלבד פרחי הפלסטיק שאותם קניתי כי ראיתי אישה הולכת ברחוב מחזיקה זר דומה. מסיבובים קודמים שלי באזור כבר ידעתי שהסיכוי למצוא משהו שיהיה גם לטעמי וגם יימכר ליחידים הוא די קלוש. מה שכן גיליתי, אלה הן חנויות עם גרביונים וגרבי ניילון מגניבים שמוכרים שם גם ליחידים ואני אשקול לבקר שם לקראת הסתיו. באופן כללי החום קצת עושה לי חוסר סבלנות ומוריד את החשק לנסות ולמצוא משהו שאולי יבוא לי עליו בכל ערמות הדברים המוזרים הנמכרים שם בכל פינה. מי שלא היה שם אף פעם חייב לבקר לפחות פעם אחת. עכשיו פתאום זה מזכיר לי את הלילות בשוק הסיטונאי, כשהוא עוד היה במרכז תל אביב. גם את זה הספיק לראות רק פעם אחת וזה היה מהמם, פירות וירקות טריים ומבריקים באמצע הלילה בקיץ התל אביבי.

מסתבר שתל אביב היא עיר שכמות מתחמי הקניות בה לא נגמרת אף פעם. גם בתחנה המרכזית אפשר למצוא מציאות. לא הייתי שם הרבה זמן, אבל אולי ברגעי פנאי מפתיעים בעתיד אקפוץ גם לשם. למרות שלפי התכנית שלי לשופינג במקומות מפתיעים שוק הפשפשים בא קודם. ניראה אם מזג האוויר יאפשר את זה.

מה שכן, אם חשקה נפשכן בפרחי פלסטיק, אין כמו דרום העיר. עוד לא יודעת מה אעשה באלה שקניתי אבל הם בהחלט מקשטים את סלסלת האופניים שלי בורדרדותם המלבלבת. התמונות נלקחו בפינת לילנבלום ונחלת בנימין. אני אוהבת את הפינה הזאת מסיבה לא ברורה. אולי אני אפילו לא אוהבת אותה בדרך כלל, אלא רק היום כי היא ניראת טוב עם פריחת הדובדבן הפיקטיבית שלי והאורבניות הקיצונית שלה. אורבניות המשלבת רחוב שעבורי תמיד יתחבר לחיי לילה עם מרכז העסקים והפיננסים של העיר. פוסטרים של מסיבות ומגדלי זכוכית.

בתמונות: שום דבר חדש, רק שמלה ותיק ממנגו (מפעם), כובע של TNT (משנה שעברה) וכפכפי הוויאנס.

סופ”ש מעולה לכולם ותודה ליואב על התמונות וגם על אלה של אתמול.

פוסט על עבודה

היום לא יצאתי מהבית (התמונות הן מאתמול וגם זה רק לארוחת צהריים) ורק עבדתי ועבדתי. חשבתי לעצמי תוך כדי העבודה שאני לא בטוחה אם אתם יודעים במה אני עובדת ואיך זה משפיע על חיי וכמובן על הבלוג. אני מניחה שכל בלוגר חי את העבודה ואת הבלוג בנפרד או לפעמים ביחד והם אלה שמעצבים חלק מהזמן שלו במשך היום ומשפיעים על יכולת עדכון הבלוג, על הבילויים שלו וגם על התוכן בסופו של דבר.

כבר כמעט 4 שנים שאני עובדת בתחום הפרסום. רוב חיי המקצועיים עבדתי במשרדי פרסום. משרדים רגילים, משרדים מגזריים, משרדי אינטראקטיב ואפילו חברת היי-טק אחת. כשסיימתי את לימודיי (למדתי כלכלה ותקשורת) תחום הפרסום משך אותי אליו ובלי לחשוב יותר מדי ובלי להתנגד קפצתי פנימה. זה היה ניראה תחום דינאמי, צעיר, מגניב וכל דבר אחר שאומרים על תחום הפרסום. האמת היא שהתברר לי שזאת עבודה נורא קשה, הכרוכה, בדרך כלל, בשעות עבודה ארוכות ומגוון פרוייקטים מלחיצים שהדירו את השינה מעיניי לא פעם ולא פעמיים ואפילו נכנסו לי לחלומות.

במהלך הקריירה הקצרה שלי קמו לפתע רשתות חברתיות, שהן בעצם פלטפורמות שבהן כל אחד יכול לייצר תוכן. הדבר הזה שינה לגמרי את עולמנו ואת הדרך שבה משרדי פרסום החלו לחשוב ולפעול. באופן שלא היה תלוי בי, או אולי כן, נמשכתי לתחום המדיה החברתית ונהפכתי ל”מבינה” בו בעיני מעסיקים שונים שלי שביקשו ממני להוביל פרייקטים שנגעו לעולם הזה. כך יצא שהפכתי למומחית במדיה החברתית. לא הכל בחיים הוא תמיד בשליטתנו, אבל זה הראה לי שלפעמים תחומי העניין האמיתיים שלנו יכולים להשפיע גם על העבודות שלנו ובכלל על התחום המקצועי.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה זה הדברים האלה? האין זה בלוג אופנה? החלטתי לשתף אתכם בעבודה האמיתית שלי כי לאחר שפיטרו אותי מהעבודה המסודרת האחרונה שלי, ולא מצאתי עבודה שתעורר בי מספיק עניין, החלטתי להשתמש בכישורים שלי ולהיות עצמאית. אז מה אני עושה היום? בין השאר אני כותבת בלוגים. כן בלוגים שעליהם אני מקבלת תשלום. הבלוגים האלה הם תולדה של חשיבה עמוקה וכדי שהם יהיו מעניינים אני משתמשת בכל הכישרון והאותנטיות שלי להפוך אותם לכאלה.

האמת היא, שזה לוקח אותנו ללפני חודש בערך כשאמרתי שיש לי חדשות טובות בקשר לבלוג. התחלתי אז להתאמן בחדר כושר “גו אקטיב”. חדר כושר חדש שהרגשתי שיכול לקדם אותי מבחינה פיזית ולעזור לי להיות בריאה יותר. התחלתי גם לכתוב בלוג, בקטנה, רק לחברים ולא פרסמתי אותו. סיפרתי לכמה מהאנשים בחדר כושר על הבלוג ואז המנהלים הציעו לי לכתוב אותו תחת חסותם. הם הבטיחו לא להתערב בנושאי הבלוג, אלא רק לתמוך בי ולעזור עם דברים וכמובן נתנו לי הטבות. לא כתבתי על זה מאז כי עד שהכל נסגר לקח זמן וגם לא ידעתי ממש איך זה הולך להיות. אבל הבנתי שהם לא מתערבים והכל הולך מעולה ולכן עכשיו אני שמחה לשתף אתכם בעוד משהו שאני עושה שיכול לעניין אתכם.

way too yellow goes active – בלוג על האימונים שלי, על החוגים, על המחשבות וכמובן עם תמונות ועידכונים. אתם מוזמנים לפגוש אותי גם שם, זה בנושאים לגמרי אחרים, אבל זו עדיין אני.

אני גם כותבת בלוג מקצועי web wise house בנושא פרסום באינטרנט במגזר הרוסי בישראל, שם אני מנצלת את כישורי הכתיבה שלי ואת הידע בעולם הפרסום כדי לעזור לחברים שלי לקדם את משרד הפרסום שלהם. הם שנתנו לי את העבודה הראשונה שלי, לפני כמעט 4 שנים, עובדים איתי שוב.

שני הפרוייקטים האלה מחזיקים אותי בחיים (יש עוד בדרך, טפו, טפו, טפו) ומאפשרים לי להתפרנס ולהמשיך לכתוב את הבלוג הזה, שהוא הדבר הכי אמיתי והכי אני. אני מקווה שנהנתם מהפוסט המשונה הזה, החושף עוד חלק מחיי.

בתמונות: מכנסי ברמודה משנות ה-90 (שכבר הופיעו בבלוג בערך לפני שנה), גופיה מזרה (מלפני שנתיים בערך), חגורה מאלנבי, שרשרת מתנה מתמר, משקפיים מ H&M (משנה שעברה) וסנדלים מקינג ג’ורג’.

זה צולם ליד “מקס ברנר” ברוטשילד. אכלנו שם בסביבה איזה סלט והצבעים החזקים משכו אותי. כל האאוטפיט הוא בכלל השראה מהכתבה של kalba בפסוט שלה על בגדים בטקסטורות שונות שלובשים יחד. יצא קצת שמח. אז המשך שבוע מעולה לכולם!.

חזרתי מסין

לא התכוונתי להיעלם לכל כך הרבה זמן, אבל המנוחה מהבלוג ובכלל מהמדיה החברתית עשתה לי קצת טוב. בסין, המדינה הטוטליטארית, אין פייסבוק, אין בלוגר, אין טוויטר ואפילו אין יוטיוב. אני מניחה שזה הופך את החיים של מי שמבקר שם למנוחה קלה מהעולם. כך קרה גם לי.

ביקרתי בעיר צ'ינדאו שבמזרח סין. עיר נמל עם מגדלים גבוהים, המוני סינים ברחובות וללא שום רצון לעשות שופינג. במבט ראשון על הסיניות, ניראה כאילו הן כולן לבושות נורא יפה, אבל במבט שני מבינים שהכל ניראה עליהן טוב כי הן פשוט נורא קטנות. הלבוש שלהן הוא די פשוט. ממה שהבחנתי, הן מרבות ללכת במכנסי שלשת רבעי, כאלה שכמעט לא לובשים בארץ, שמלות קלילות ונעליים עם עקב שכאן נתפס כממש לא אין, מן עקב קטנצ'יק כזה. לא ממש בטוחה שהן עוקבות אחרי טרנדים וניראה כי כל הבגדים שלהן משדרים מתיקות ומשהו מאוד מאוד סיני, מה שלא ממש עושה חשק לרוץ ולקנות. אבל על הסיניות זה ניראה מעולה.

 

יש, כמובן, הבדל בין לבושן של הנשים הסיניות שהתאכסנו במלון שלנו שלובשות בגדים שניראים יקרים יותר, לבין נשים אחרות שמסתובבות בעיר, אבל הסגנון כולו משדר משהו שלא כל כך מוכר לנו. דומה למה ש"קאלה" מביאים לחנויות שלהן, אבל לא ממש מדבר אליי. אחד הדברים שכן הלהיבו אותי זה ריבוי הנשים שמשתמשות בשמשייה כהגנה מפני השמש. מאוד קינאתי בזה שאצלם זוהי נורמה ולא מרגישים מוזרים כשהולכים בקיץ עם מטריה באמצע הרחוב. יש להן מבחר די עצום של שמשיות בחנויות, אבל על זה, כנראה, בפוסט הבא.

ממש שנינו יחד תחת מטריה אחת. הבחור אפילו אוחז בשמשייה

רחוק מהכל היה לי הרבה זמן לחשוב על כל מיני דברים, גם על אופנה ועל מקומה בחיי. אני מאוד אוהבת את הבלוג שלי ותמיד שמחה לשתף במחשבות שלי, אבל לא בטוחה שיש לי תמיד כח להלהיב אתכם, הקוראים שלי באאוטפיטים מרשימים. לפעמים בא לי ג'ינס וטי שירט, כמו שקרה לי בסין. מזג האוויר הנעים שם מאפשר ללכת עם ג'ינס בקיץ וזה גרם לי להתגעגע לדרך הפשוטה והנוחה הזאת להתלבש. אל תדאגו, ברגע שדרכתי בחזרה בעיר לחות, המחשבות הרומנטיות לגבי הג'ינס התעופפו רחוק ולא יחזרו לפני אוקטובר, לפחות.

הלבוש הסיני שלי כולל: ג'ינס מזרה, חולצה פול&בר, סנדלים מקינג ג'ורג' ותיק ממנגו.