מחשבות על סקסיות ובחירות אופנתיות

זה נורא מוזר לי לחשוב שאני אתלבש לא רק עבורי.  כל חיי הייתי בטוחה שלא אכפת לי מה אנשים אחרים רואים בי ואני אתלבש איך שבא לי. לא חשבתי שגם צורת הלבוש שלי אמורה לענות על ציפיות של אנשים אחרים, אבל כניראה יש גם דרך אחרת לראות את זה. המון פעמים נתקלתי בבנות שרוצות להראות “סקסיות” ורוכשות פריטי אופנה הנצמדים לקווי המיתאר של הגוף ומדגישים אזורים מסויימים בו. זו אולי הדרך הקצת פשטנית ומעט מרושעת להציג את זה, אבל בנות שרוצות להראות סקסיות וקונות בגדים בהתאם לרצון הזה ניראו לי תמיד מוזרות ורודפות בנים, כאלה שצריכות לפתות אותם בעזרת גופן. הרי מה הסיבה להתלבש באופן כזה שבו אנחנו מתבוננים בעצמנו מהצד בעיניים של מישהו אחר?

בגדים צמודים תמיד נכנסו אצלי לקטגוריה של בגדים שמשדרים מיניות ולכן כמישהי שלא החשיבה את עצמה ל”סקסית”, או שרוצה לשדר את המשעמות של המילה הזאת לסביבה, די נמנעתי מהם. בעיקר נמנעתי מבגדים שנצמדים לאזור הישבן ואפילו לפני ימי הסקיני כמעט ולא הלכתי עם ג’ינסים צמודים. התחושה הזאת שאנשים יכולים להניח את מבטם עליי ולהתמקד באיזוריי גוף מסויימים די החרידה אותי.

אבל כניראה שהיום משהו השתנה, הרי בלילה בו נכנסתי ל TOP SHOP (בסיפור מהפוסט הקודם) בחיפושיי אחרי הפריט הנחשק נחה עיני על השמלה הצמודה שאתם רואים כאן ולא רק שהיא צמודה באזור הירכיים והישבן, היא צמודה ממש ממש. למרות חשש קל שהתעורר אצלי, גם בתא המדידה היא ניראתה לי ראויה. מאחר וכבר כתבתי שרכשתי אותה תחת שיכרון המבורגרי כלשהו והכל קרה נורא מהר, לא חשבתי על התוצאות, אבל אני ממש לא מתחרטת.  אני גם יודעת שהתחלתי להתרגל לרעיון שבגדים יכולים לשדר מיניות ואפילו כשהם עליי. זה כבר לא מפחיד אותי, כי הבנתי שלא רק הפריט הצמוד אחראי למה שאנשים אחרים רואים, אלא גם השילוב עם פריטים אחרים וכמובן הפרסונה שהבגדים מונחים עליה. לא אכפת לי שזה צמוד ואני אפילו למדתי להרגיש עם זה נוח, גם בגלל שיש אנשים שחושבים שזה יפה לי ודעתם חשובה לי מאוד ומעניקה ביטחון.  אני מתחילה גם קצת לחשוש שאולי זה הגיל שמביא איתו ביטחון וקבלה של הגוף כמו שהוא, וגם הרצון המוזר הזה למצוא חן. זה די נורא להודות בזה, אבל אפילו לי זה קורה.

קצת על המקום: זה צולם בכיכר אתרים, הפיל הלבן של תל אביב. מקום יפה ודי נטוש שכל מיני יזמים מנסים להחזיר לחיים שהיו פה בשנות ה-80. מועדון הקוליסאום הוקם מחדש ולפני כניסתו שטיח אדום עם פאייטיםנוצצים מפוזרים על הרצפה. אין מקום מושלם מזה לצילומים מול השקיעה. לא יודעת מה יש במקום הזה שמושך אנשים, אבל בזמן שהצטלמתי בערך חמישה אנשים ניגשו למועדון הזכוכית הענק וניסו להציץ פנימה, או לפתוח את הדלת. האמת היא שהרעיון להצטלם בכיכר אתרים בא לי לאחר שראיתי את הפרסומת של קסטרו שהצליחה לגרום למקום הזה להראות יפה וגם קרבתו למקום מגוריי תרמה לבחירה, כמובן.

קצת על מה שלבשתי: שמלה מ-TOP SHOP, אולי היא בכלל טוניקה. לא יודעת. לגובה שלי זה די שמלה. גרביונים כמעט אטומים מ-H&M נעליים מזרה (משנה שעברה) וג’קט “אוברסייזד” שמצאתי בארון של אמא שלי.

 

 

לבסוף, הייתי רוצה לשאול האם יוצא לכן שאתן מתלבשות בשביל מישהו אחר, לא בהכרח מישהו מוגדר והאם גם אתן חושבות על זה ואיך זה משפיע על הבחירות האופניתיות שלכן בסופו של דבר?

בא לי גם לעשות צום בגדים, אבל במקום אני נסעתי לצפון

“כמו שקראתי היום ב -nrg על חבורה של בחורות אמריקאית שהחליטו לצום ולא לרכוש פרטי לבוש מ 1.9.2009 – 1.9.2010, אז בא לי גם! בא לי לעשות משהו, להוכיח שאני יכולה להעביר מסר אמיתי, שאני לגמרי מאמינה בו, אבל אני יודעת מראש שאני אכשל.
את המילים האלה כתבתי ברגע פנוי מהעבודה אחרי הצהריים, ואילו כעת, כאשר כמעט לילה אני כבר הפרתי את הצום. והכל בגלל קלבה, היא הכריחה אותי לבוא איתה למקדונלדס ולאכול עד כדי בחילה, כולל קינוח בחמישה שקלים. בארה”ב לא מקבלים את כל הארוחה בדולר וחצי בערך?
כאשר סיימנו לאכול, להצטלם, לפגוש מכרים בסנטר וכמעט באנו לחזור לרחוב ריינס ראיתי בזווית עיני שהחנות המרושעת טופ שוט עדיין פתוחה ואז הכל נהרס. רציתי את מה שקניתי יותר מדי. הייתי תחת השפעה של ביג מק וגם החנות עמדה להיסגר בעוד 5 דקות. המוכרות עוד רצו לנסות לעזור לי וכמעט התעצבנתי והלכתי, אבל להיות לבד בחנות באמצע הלילה, שיכורה מחומרים משמרים ומוקפת בכל הנוצץ הזה בלבל אותי. קלבה ולודוויג הסתתרו להם בין הקולבים ולא באו להציל אותי מהרכישה האיומה. הרכישה כמעט ולא התקיימה כי לפתע המוכרת רצתה תעודה מזהה וכמעט מנעה ממני מלגהץ את הפלסטיק הארור. אבל אחרי שאמרתי לה שזה שלי ואיימתי שאם היא תעשה לי סצנה ותמנע ממני את מבוקשי, אני אתבאס ולא אחזור לקנות שם, הן הרי לא רוצות בזה, נכון? כי זה בדיוק מה שקרה לAM:PM בכיכר דיזנגוף. הם ביקשו ממני תעודה מזהה כשרק רציתי מיץ תפוחים, או יוגורט, או לימון וירדתי מהבית רק עם הפלסטיק שדואג לרוקן לי את חשבון הבנק, ועכישו החנות נסגרה. ייאי.
אוי, מה אומר, כבר כל כך מאוחר ואני אתחרט אולי אם אפרסם את הפוסט בלי תמונה, אז אולי אני פשוט אשאיר אותו למחר בבוקר.”


המילים האלה נכתבו ביום חמישי, וזה ממש מצחיק לצטט את עצמי. כנראה, ביום חמישי היה לי מצב רוח קצת שונה ממה שיש לי היום, ואני כבר למדתי מאז לא לאכול יותר במקדונלדס, לא שהייתי אוכלת שם קודם, אבל הפעם זה באמת סופי. ואת מה שקניתי שיכורה מההמבורגרים, אני אצלם בהזדמנות.
בסופ”ש הייתי בצפון, בפסטיבל “חוץ מזה 3” ואיך אני אגיד לכם? יציאות אופנתיות מהממות על אנשים לא ראיתי, אבל מוזיקה מעולה וכיף בטבע, כן. זה יותר מגניב. הנה כמה מהתמונות שלי מחוץ לעיר, אצלי זה באמת מחזה נדיר.


זה בלילה, בהופעה לא זוכרת של מי, אבל היא הייתה ממש כיפית. עם נופר


נהנת משמש הבוקר הגלילית בגופיית ה-muji שלי, זה מותג יפני לוהט שמוכר בייסיק וגם דברים לבית. כל פעם שלא בא לי ללבוש כלום, אני לובשת אותה. הפעם לבשתי אותה עם המכנסיים הקצרים החומים של ממנגו וזו ניראת לי תלבושת קמפינג מושלמת


על רקע האוהלים, עם רותם, הצלמת האנונימית, שצילמה את התמונה למעלה. אה, כן. לא החלפתי בגדים יומיים. זו הרגשה כיפית כשלעצמה.

לפני שכולם התעוררו

אלה השמיים בבוקר, ואילו בלילה ניתן לראות שם כוכבים. זה באמת לא משהו שיש בעיר.

אז שיום הכיפור לא יהיה משעמם מדי, יעבור מהר, או לאט, תלוי ברצונכם. והכי חשוב תהנו מהשקט.

חג הסתיו

בחג הזה הכל ניראה לי קצת שונה. לא זוכרת שבשנים הקודמות חיכיתי לסתיו כל כך כמו השנה והחג הזה מסמל בשבילי את תחילתו. לא יודעת אם זה בגלל הקיץ החם במיוחד או השיעמום הרגיל של החיים והרצון שחילופי העונות יביאו ריגוש כלשהו, או כי בסתיו הזה אני מרגישה שיהיה בו שינוי, בעיקר עבורי.

בתחום אופנה, אני בנתיים עומדת בציפיות הסתוויות  שלי, לא קונה הרבה, מנסה ליצור ממה שיש בעזרת אמא שלי, שעוזרת לי בזה מאוד. לא רק שהכישרון שלה מאפשר לי להתחדש בפריטים חדשים ללא הוצאה גדולה מדי, אלא גם להרגיש שביצירה יש אושר גדול יותר מברכישה. בסופו של דבר תחושת הקניין אולי דומה, אבל התהליך הרבה יותר מתגמל ומרגש.

גם את השמלה התכולה הזאת אמא שלי תפרה בשבילי. היא מעוצבת בקווים גיאומטריים פשוטים ורק החגורה מעניקה לא את מה שדרוש כדי להפוך אותה לשמלה מחמיאה שמראה את קווי המיתאר של הגוף. האסימטריה שלה, מדגישה את הייחוד שלה והנפילה החופשית של הבד בצבע תכלת מאפרשת לי להרגיש בה נינוחה וגם מיוחדת. אפילו הפכתי את השמלה הזאת לשמלת ראיונות העבודה והאודישנים שלי.  גם לאמא שלי יש שמלה כזאת, אבל היא תפורה מבד עם הדפס בצבעים של סגול. כאשר ראיתי את השמלה על אמא שלי, מיד ידעתי שאני רוצה אחת כזאת בשבילי וידעתי שזה יהיה בתכלת, כי מעולם לא הייתה לי שמלה בצבע הזה.  שיטוט קצר בנחלת בנימין הביא לידי את הבד במושלם ובמהלך יום שבת אחד היא הייתה מוכנה.

אני יודעת שלא כולם יכולים  להכין את הבגדים שלהם בעצמם, הרי דרושים משאבים, זמן, כלים וידע, אבל מי שיש לו במשפחה מישהו      שיודע, או יש ביכולתו ללמד אתכם, זה שווה את זה. כי מעבר לחיסכון הדי מובן ברכישת בגדים יש משהו מרגש ביצירה משותפת ומשהו שמחזיר אותנו אחורה בזמן. לפני כמה זמן פלורה כתבה על תפירה ביתית בסגנון, יש שם עצות והמון מידע מועיל למי שמעוניין.

 

 

בתמונות: שמלה שאמא תפרה, סנדלים מקינג ג’ורג’, תיק מזרה, שרשרת זהב מתנה מאמא שלי לחג ושרשרת ינשוף משוק הכרמל ב-10 שקלים בלבד, זו מתנת החג שלי לעצמי :).

אמא צילמה אותי בגינת הקקטוסים בחצר ביתם של ההורים שלי בפתח-תיקווה. מסתבר שיש להם שכן גנן שמת על קקטוסים ואחראי לגינון בבחצר המשותפת לארבעה בניינים. הקקטוס הגבוה הזה מושך תמיד את תשומת ליבי כאשר אני מגיעה לאיזור, והאמת היא שלא היה לי מושג כמה הוא גבוה עד שנעמדתי לצידו לצילום הזה, ממש לפני שנסענו לסתבא שלי בבאר שבע אתמול.

ובדרך לבאר שבע ראיתי עננים ואהבתי אותם מאוד. השמיים לא היו בצבע הזה, הם היו כחולים. אבל כל כך רציתי לתת להם גוון של סתיו שלא עמדתי בפיתוי לעוות את הצבעים של התמונות. מתי הם כבר יהיו כאלה?!

תיראו איזה חיים יש לבלוגריות באמריקה

אז עכשיו חג ואני בבית של ההורים וקצת משעמם לי. קראתי את כל הבלוגים בבלוגרול שלי וראיתי מגוון די רחב של אנשים שמגדירים את עצמם דרך בגדים. זה ניראה כל כך מדהים שיש כל כך הרבה בנות עם סגנונות סטייל שונים מאוד ומקובלים על השאר. כניראה שבארצות הברית הכל פתוח יותר ולא כולם ממהרים לקנות את מה שיש בזארה.

אני תמיד בעד גיוון ומרחב וריבוי רעיונות, והבלוגריות הצעירות האלה רק מחזקות אותי ומראות שאין דבר כזה "אין" ואין דבר כזה "אאוט" , יש רק דברים שהם יפים, בין אם באופן אבסולוטי או לגמרי סובייקטיבי.

בכל מקרה, הילדות המוכשרות האלה נהנו בניו-יורק ועשו חיים כמו שרובנו רק חולמים עליהם. הלוואי ובשנה החדשה גם אנחנו נעשה איזשהו מהפך באופן בו מסתכלים בישראל על אופנה ונישאר נאמנים לעצמנו.

 כנסו לכל אחד מהבלוגים שלהן ותיראו סטייל אישי מהו

ובינתיים בתל אביב, חברת האיפור מדינה מילאנו אירגנה מפגש בלוגריות ופינקו אותנו באיפור ומתנות וקצת הסברים על החברה. היה נחמד להיות במפגש עם חברה שרואה בבלוגריות דרך נכונה  להעברת מסר, עוד לא ניו יורק, אבל גם כיף.

 

אני שלא רגילה להתאפר ביותר ממסקרה וסומק, גיליתי עולם שלם של איפור שאני עוד לא ממש יודעת אם אהיה חלק ממנו, אבל קיבלתי לק אפור שזה הדבר הכי מגניב לחורף הקרוב. אף אחד לא אוהב את זה עליי, אבל החורף עוד לא כאן ולק זה עוד ייבחן בשנית כאשר יהיה כאן אפור וגשום

באותו היום לבשתי גי'ינס לראשונה מאז התחיל הקיץ, חשבתי אולי כבר מותר, אבל היה עדיין חם
תודה רבה לתמר על התמונות ועל זה שהיא הכריחה אותי לעמוד ככה

חג שמח ושלום

חשבתי שאני לא עושה חניונים וגרפיטי

אז חשבתי שזה מאוס ולעוס, אבל היום היה בא לי באופן די פתאום לצלם את זה. לבשתי את מה שאתם רואים ורצתי לאורך רחוב ריינס, הרי אני נערת ריינס. כל התל-אביבים יודעים מה זה אומר (ולא, לא רק שם של להקת רוק).אולי אגלה בהמשך.

אבל הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה היא שהחלטתי שהכל משעמם, כל הבלוגים משעממים. טוב, כולם חוץ מקלבה ולובה, שבהם תמיד יש משהו אמיתי, משהו שמדבר על החיים עצמם ולא רק על חוויות מינוריות שמנסות להתאים לבגדים המצולמים. החלטתי שצריך לעשות משהו, הבלוג שלי לא יכול להיות משעמם, הרי הוא שלי ואני לא יכולה לתת לזה לקרות.

אני אשתף אתכם בפוסט הזה בכל מיני דברים שאני חושבת לאחרונה על בלוגים בתחום האופנה, טוב, בטח שמתם לב כבר לאיזשהו מירמור בכתיבה שלי היום. לא יודעת, לא מרגישה שהם נותנים לי השראה. להיפך, לרוב אני מנסה לברוח מהמראות, התכנים, הרקעים שאני רואה אצל בלוגריות אחרות, מנסה לברוח מסיפורים אישיים קורעי לב, רוצה משהו אחר, משהו שהוא הכי אני. מצד שני, אני מאמינה שכולם צריכים לעשות מה שבא להם הכי טוב ולחיות את חווית הבלוגינג בסגנון האישי שלהם, ולכן איני מרבה לתת ביקורת. אבל עדיין, אני מרגישה שלא מתאמצים פה מספיק כדי להוציא תוכן מרגש באמת או תמונות יוצאות דופן.

אני חייבת לציין שמבחינתי התמונות האלה הן תוצאה של חשיבה אימפולסיבית, אך גם סוג של מרד אישי שלי. הלוק הזה, שהלכתי איתו את כל רחוב ריינס וספגתי מבטים מכל, אבל כל האנשים, בעודי מתחבאת מאחורי משקפי השמש השחורים שלי, זה הדבר הכי אמיץ שעשיתי לאחרונה, ואני מתכוונת משהו כמו בשלוש השנים האחרונות, לפחות. מאז ומעולם הייתי גאה במה שלבשתי ולא העזתי לעזוב את הבית אם איני שלמה עם הבחירה שלי.  אבל כדי ללבוש חצאית עור בעלת נפח, נעליים ורודות ושרשרת עבה באמת הרגשתי שאני צריכה לעבור איזשהו מחסום, ושלא נדבר על האיפור השחור. אני מוכנה לעשות דברים כדי לעורר עניין בבלוג שלי,בעיקר עבורי. מקווה שזה נותן השראה גם לכם. הרי ללבוש משהו שאנחנו רגילים אליו לא מקדם אותנו לשום מקום. כמה שזה יראה שטחי, אני מאמינה שלבוש וחשיבה אופנתית מפתחים אצלנו יצירתיות שלא קשורה רק לבגדים. אותי זה מעודד לחשוב באופן ביקורתי וגם לכתוב על זה.

בתמונות: חולצה אמריקן אפרל – הפריט היחיד שלי מהחנות והוא פשוט מושלם, חצאית שהייתה של אמא שלי ועברה אליי בהפתעה בשבוע שעבר, סנדלים ורודים מהחנות האהובה עליי בקינג ג’ורג’, תיק מזארה, שרשרת גם מאמא. כמה מילים על הבחירה האופנתית שלי: ההשראה היא מהשמלה שאמא שלי תפרה לי והוצגה כאן בפוסט האחרון. ורוד עם אפור כהה, זה מה שהיה בא לי ומיד והניטים, אני כניראה לא מצליחה להחזיק את עצמי ורוצה רק עוד ועוד. בנתיים מסתפקת בתיק ומגפונים החניון הוא בהשראת הצלם, הוא פשוט נורא קרוב אליו והיה לי הכי נוח להראות כמו זונה רוסיה דווקא שם, מקסימום אפשר לברוח מהר ולתפוס מחסה.

אני מצטערת אם המחשבות שלי לא מסודרות, פשוט לגמתי היום אייס קפה בשדרה וקפה עושה לי עודף אנרגיות והמחשבות לא מוכנות לעצור אפילו לרגע. לא מצפה שתקחו מזה השראה, הרי המראה שלי כאן זה משהו מאוד ניינטיזי שכל האינטרנט מפוצץ בו, אבל עדיין בין האינטרנט והמציאות יש מרחק, אפילו מי שצילם אותי הסכים ללכת איתי ככה ברחוב, בעודי כולי בשחור, ואמר שהרואין שיק זה כניראה הקטע שלי.

אה ונערות ריינס, היה כינוי לבחורות שבחורים מרושעים ( וכן הם תמיד היו וזו לא המצאה של השנים האחרונות בעיר) התביישו ללכת איתן בדיזינגוף, כי הן נחשבו ל”נותנות”, או לא היו נאות מספיק בעיני המרושעים, אז הלכו איתן בריינס המקביל, כדי שלא ירא אותם יחד ה”מזדנגפים” האחרים.

המשך שבוע מעולה, אל תתייחסו לביקורת שלי ברצינות יתירה מדי, תעשו מה שאתן עושות הכי טוב. אני אוהבת את כל הבלוגים וקוראת אתכן, חברותיי לבלוגוספירה, כל יום. אני רק רוצה שתרגשו אותי!

בסטודיו לצילום בדרום העיר

בשבוע שעבר הזדמן לי לקפוץ לסטודיו של הצלם המוכשר גיא כושי כשצילמו שם הפקה משותפת למגזין “את”, הועד למלחמה באיידס וקונדומים של R3. זהו שהסטודיו היה מהמם, מואר וניראה כאילו האדם הכי מגניב גר ועובד שם. בדיוק צילמו שם את אלון ליבנה מ”פרויקט מסלול” שהיה בין הסלבס שנבחרו לעצב חולצה במסגרת הפרויקט. אלון היה חתיך מהמם בדיוק כמו שהוא בטלוויזיה, והחולצה שהוא עיצב הייתה הכי יפה מבין כל העיצובים שהיו די בנאליים והעבירו את מסר המאבק באיידס באופן די מיושן. לא משנה, העיקר הכוונה, כך אני חשבתי.

אבל כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, הרהרתי עם עצמי בנושא שנית כי בתור בלוגרית אני תמיד שואלת שאלות ולא רק מעבירה לכם, הקוראים שלי, את החוויות שעברתי באופן שטחי. הבנתי שהמגזינים עדיין רואים בסלבס סוג של מובילי דעה, כאשר אנו מובילי הדעה האמיתיים לא חושבים על סלבס כעל כאלה כבר די זמן מה. אני, למשל, הייתי מעדיפה לראות בפרוייקט כזה מעצבים מוכשרים (כמו אלון), בלוגרים מובילים, או מישהו שיש לו תובנות בנושא המדובר.

אני לא רוצה לצאת נגד רעיון הפרויקט כולו, כי הוא בעיקרון רעיון טוב והוא תולדה של עבודת  משרדי יחסי ציבור ושל סוכניהם של המשתתפים, שזה מה שהם יודעים לעשות, אבל אני שואלת את עצמי ואתכם, האם הקהל שקורא את המגזינים רוצה להכיר רק את הסלבריטאים? הייתי רוצה שהעניין הציבורי ינתן גם לאנשים אמיתיים עם אמירה, למרות שכל הכבוד למשתתפים על זה שהם נותנים יד לקידום נושא חשוב, גם אם הם  מקדמים בדרך גם את עצמם.

בסטודיו, בכל מקרה, היה ממש נחמד, מקצועי וגם נינוח. ניראה היה שמי שעושה את העבודה שלו באמת נותן מעצמו וגם נהנה ותודה לעידן על ההזמנה.

ארון המגזינים בסטודין של גיא כושי

אלון בשלבי איפור

אני מצלמצת את גיא מצלם את אלון

תמונה מהממת של אלון שאני צילמתי.

בתמונות: שמלה חדשה ומהממת שאמא שלי תפרה לי לאחרונה. כאן לא רואים את הגב שלה שהוא השוס של השמלה (אולי אראה לכם בפוסט אחר), שרשרת מאמא שלי, מגפונים מזארה.
תודה רבה לניר הצלם שצילם אותי.

אולי אני מתגעגעת למשרד

אחרי שהצטלמתי לפוסט הזה והבטתי בתמונות פתאום הבנתי שאולי יש להן משמעות יותר עמוקה מסתם לשחק תפקיד של אשת קריירה לצילומים לבלוג. המחשבות בנושא האם אני מתגעגעת לעבודה במשרד לא מרפות ממני מאז אתמול. האאוטפיט הזה התאים לצילום בשד’ רוטישילד, מרכז העסקים של תל אביב כי הרגשתי שהאפור הרציני הזה מסמל עבודה במשרדים, קריירה ולבוש להצלחה, כפי שמתארים אותו כל מיני סטייליסטים שעוזרים לאנשי עסקים להראות סביר. לפני שראיתי את הצילומים לא חשבתי על לחזור לעבוד במשרד, או לא הייתי מוכנה להודות בזה בפני עצמי. איך יכול להיות שזה משהו שקצת בא לי לעשות, אחרי השחרור הגדול מהעול הזה באביב האחרון?

האמת היא שלעבוד בבית זה מאוד נחמד אך לא מחוסר חסרונות, כפי שכבר הספקתי לגלות אחרי חצי שנה של פרילאנסריות. אין אנשים לפטפט איתם בזמן העבודה, ואי אפשר להתלבש. כמובן שחברים למשרד מוחלפים מיידית בחברי הפייסבוק הנאמנים ועניין הלבוש נפתר כאשר הולכים לפגישות, או לארוחת צהריים. אבל עדיין, אפילו הסדרה “MAD MEN” עושה לי חשק למשרד. אל תטעו, איני חושבת שיש לי סיכוי להתלבש כמותם, הרי ברוב המשרדים המוכרים לנו לא נמצא מתלבשים שעונים לפנטזיה שלי על אופנה משרדית. באאוטפיט שאני לובשת פה יש מענה כלשהו לפנטזיה ובא לי לממש אותה, קצת.

בתמונות: שמלה וחגורה מעשה ידי אמא שלי, נעליים מהחנות האהובה עליי בקינג גו’רג’ שאני חוששת שעומדת להיסגר (רק אל זה!!!), תיק מתנה מאמא, שרשרת מדיווה וצמיד משוק בצלאל.

אין מה לדאוג, את העבודה שלי מהבית אני מאוד אוהבת וברור לי שהאשליות על כמה כיף לעבוד במשרד יתנפצו כמו אגרטל זכוכית שנופל מאדן החלון כאשר אתנגש חזיתית בשעות הנוספות הלא משולמות, בהיררכיה מעיקה, בתהליכים איטיים ובשגרה. חיי הזוהר של האנשים העובדים ישארו כניראה רק בדימיוני ובסדרות טלוויזיה מוצלחות, ואת “בגדי העבודה” שלי אמשיך, כניאה, ללבוש רק לפגישות . ומי שאוהב את הסדרה, רק שתדעו, שקראתי של- MAD MEN צפויה גם עונה רביעית.

תודה לרוח ברוטשילד על האפקטים ולצלם על התמונות.סופ”ש נעים ואל תחשבו על עבודה, תשאירו את זה לי.