אני ג'ינג'ית

אני לא אוהבת פורים. אני יודעת שיש אנשים כאלה, אבל אני באמת לא אוהבת. היו שנים שהן הפורים שלי היה מאוד עצוב והיו שים שסתם לא יהה לי כח להתחפש. אבל השנה משהו עשה לי חשק להתגבר על חוסר הרצון ובכל זאת לקחת חלק בחגיגה הצבעונית הזאת. אני חושבת שהיו 3 אנשים שהניעו אותי לזה ואני אודה להם באופן אישי.

הפורים שלי התחיל בסיור בתחנה המרכזית והפך ליום הכי כיפי, הכי מעצבן, הכי רטוב, הכי מייאש והכי מעורר מבחינה יצירתית בזמן האחרון. התחנה המרכזית לא ממש הועילה לנו בסופו של דבר, אבל היא היוותה את הכח המניע לכל זה. מי שמתכוון להגיע לאזור המחריד הזה של תל אביב, שאני ורותם קוראת לו "חו"ל", שיהיה מוכן לחנויות אופנה שמוכרות TOPSHOP בסגנון התחנה המרכזית, והרבה. אותי זה הטריד מעט, אבל לא ברור באיזו רמה. אני עוד אחשוב על זה קצת לפני שאחליט לכתוב על הנושא. משם חזרנו לאיזור "שנקין-קינג ג'ורג'" האהוב עלינו כדי למצוא פריטים שיכולים לעזור לנו להתחפש למשהו. אני חיפשתי פאה ג'ינג'ית ורותם חיפשה משהו לא ברור והייתה במצב רוח גרמפי. השמיים היו אפורים, מה שהעניק לעיר מראה אומלל גם כשכבר היינו הרחק מהתחנה המרכזית. אביזרי פורים שמצאנו בחנויות היו עשויים ממש רע והאיכות הייתה מהם והלאה. ניראה כאילו בכל שנה מוצאים דרך לייצר את אביזירם באופן הזול  והמכוער ביותר.

אחרי סיבוב בדיזינגוף סנטר וזלילה של משהו מגעיל בשוק האוכל, התפנינו לעסוק במתנה של ליה. אחרי שרכשנו את החפץ הורוד שרותם קצת פחדה ממנו יצאנו החוצה כדי לפגוש את ליה ולהתחיל לחגוג. בחוץ היה חשוך וגשם שוטף התחיל לרדת. עמדנו רטובות תחת הסככה של באצ'ו ולא יודענו מה לעשות. אה, וכבר קניתי לי פאה ג'ינג'ית ממש מחרידה. עמוק בליבי ידעתי שיש לה עוד סיכוי להפוך למשהו שאני אהיה מוכנה לשים על הראש. אחרי שיחה עם ליה תפסנו מונית למקום החדש של הקאפקייקס בבן יהודה. לא היה שם טעים במיוחד, אבל היה די פוטוגני וזה הכי חשוב בסופו של דבר :). אחרי סשן צילומים וצחוק בלתי פוסק הוחלט על תזוזה לעבר פתיחת תערכות צילומים יפניים "קאוואי". כל הדברים האלה עייפו אותי כל כך שהחלטתי שיהיה זה ערב חמישי שקט במיטה.

ביום שישי קמתי מאוחר וכל מה שעשיתי מלבד לעבוד קצת עם הלפטופ במיטה היה לנספר את הפאה שלי. זה מה שהיא איבדה כדי להפוך למה שאני לבשתי בסוף למסיבת הפורים החמודה בחנות של "טנטי בקי".  בזמן שסיפרתי את הפאה בעודה היא מונחת על ראשי התענגתי על חוויית מרד נעורים של לגזור לעצמי את השיער בפראות. חוויה שכניראה כבר לא אזכה לחוות.

כשעה מאוחר יותר…..

ככה הגעתי לחנות: חולצה ונעליים מ ZARA (משנה שעברה), חצאית משוק בצלאל, גרביונים מ H&M, טרנץ' אפור מ petit A.

וזה מה שקרה אחרי כוס קאווה:

   טוב, אני חייבת לציין שאני די מרוצה מעצמי ג'ינג'ית וזו רק הצצה ראשונית ולא מחושבת מראש, אבל אני אשתדל לעשות עוד משהו עם זה. ממש בקרוב! אני מקווה שאתם חוגגים ושהגשם לא הורס לכם.

תודה להדס ולחברה של יעל על הצילומים!

נשיקות וחג שמח!

פגישת מחזור

באחד הימים בעודי עוברת ליד "פלאפל הקוסם" ברח' שלמה המלך תהיתי לי האם לא מקובל לעשות פגישת מחזור 10 שנים לאחר סיום התיכון כדי לראות מה קרה לכל הבוגרים בעשור שבו עזבנו את פתח תיקווה, או לפחות את תיכון "אחד העם"? ניראה לי שהתהייה הזאת איננה מפתיעה כל כך על רקע הפגישה בפלאפל הקוסם בשלומי אברהם, שחקן קולנוע ותיאטרון שלמד איתי בתיכון וגם בצילומים האלה שצולמו באחד מסופי השבוע האחרונים, יש מן הגעגועים לתיכון. כן, זה התיכון שלמדתי בו ועוד בהיותי תלמידת חטיבת ביניים היתי באה לאתר הבניה כדי לדאוג שהמבנה החדש של התיכון שלי יהיה מוכן לקראת תחילת הלימודים. באופן מפתיע, הכל היה מוכן בזמן.

טוב, לא צריך להגזים. אני לא באמת מתגעגעת לתיכון למרות גל הנוסטלגיה ששוטף אותי כרגע, ורוב האנשים שלמדו איתי נמצאים בפייסבוק, כך שאני יודעת איפה לברר עליהם אם ממש בא לי, מה שלא ממש הגיוני שיקרה כי הרי אני מרוכזת בעצמי רוב הזמן. האמת היא שהחברות הכי טובות שלי מהתיכון דווקא מתעלמות מקיומו של המנגנון שעוזר להישאר בקשר, הפייסבוק, מה שמאוד מקשה על היחסים, טוב, מלבד שאר הדברים המורכבים שמקשים הרבה יותר.השנה, למשל, שכחתי להגיד מזל טוב לסמדר ויפית, חברותיי התאומות, ליום הולדתן שחל בתחילת ינואר כי היה לי שבוע נורא עמוס שגרם לי לשכוח להביט בלוח השנה ולפספס את התאריך. מאז שגיליתי את הדבר הנורא שעשיתי, או לא עשיתי בעצם, התביישתי להתקשר אליהן וככה זה נשאר. האמת היא שסיפרתי על הטעות לליאור, חברה אחרת שלי. אבל עדיין לא יצא לי לתקן את המעות וכבר עברו כמעט חודשיים מאז. זה די נורא ולא חברי כשחושבים על זה, אבל הן יודעות שאני אוהבת אותן ושאני מאחלת להן המון אושר, גם אם שכחתי להתקשר.

בתמונות: ג'ינס ומגפונים ZARA, חולצה משובצת ובלייזר מהארון של אמא שלי, חולצה לבנה – simplelife של SACK'S.

קצת על הבגדים –בכל זאת זה בלוג אופנה ולא רק פלטפורמה להתנצלויות פומביות. את החולצה המשובצת, שכבר הופיעה כאן בבלוג, באמת לבשתי בימי התיכון, או לפחות בימי חטיבת הביניים, כאשר לא היו בישראל חנויות שמכרו אופנה ראויה. היה זה לפני כניסת זארה לארץ ובכלל כשאני חושבת על מה שהיה אז, בשנות ה-90, אני קצת נחרדת. למרות שכל מה שלבשו אצלנו אז היו מכנסי קורדרוי של ציפי משוק הפשפשים, תמיד ניסיתי להביע את עצמי גם מבחינה אופנתית והתלבשתי יפה לא בלי עזרתה של אמא שלי שתפרה לי שמלות וחצאיות גם אז. ניראה כאילו ג'ינס ליוויס היה הפיתרון להכל והיו לי שני זוגות מזוייפים של קרוקר משוק הכרמל שהיו פשוט מכנסיים מהממים לימים ההם. על מגפונים מגניבים, לעומת זאת, היה אפשר רק לחלום. מזל שהימים ההם עברו ואינם.

בכל מקרה, מסקרן אותי לדעת אם מישהו שלמד איתי בתיכון קורא את הבלוג שלי. אם כן, הגיבו בתגובות, חבריי היקרים לספסל הלימודים, או כתבו לי למייל yellow190@gmail.com, אם אתם מתביישים. זה ממש ישמח אותי. וגם, מי אחראי פה לכנס מחזור?!

תודה לאמא על הצילומים ועל הבגדים.

המשך שבוע נפלא וקריר!

כולם הלכו לים

אני לא יודעת מה היה כל מיוחד בשבת הזאת שהניע את כל מי שאני מכירה ללכת לים או לכתוב על זה איזה סטטוס. אני מודה שאני בכלל לא התכוונתי לדרוך בטיילת עמוסת האנשים, האופניים והכלבים,  אבל אחרי מיץ תפוחים וטוסט גבינה צהובה שמן מדי במרסנד הבנתי שחוף הים נמצא קרוב מאוד ונורא התחשק לי על איזה ליטוף מכמה קרני שמש חמימות לפני שהן הופכות להרסניות בימי הקיץ הלוהטים.

כאשר ירדנו את פרישמן לכיוון הים חשבתי שכבר מזמן לא ראיתי את הים שאנחנו כל כך מרבים להתגאות בו וכמה שזה נכון שאנחנו שוכחים להעריך את הדברים הפשוטים שיש סביבנו. בטיילת המפוצצת תיירים עד אפס מקום צפיתי במפגעים האופנתיים שמאפיינים את אופנת הקיץ המתקרבת. הרבה מדי נשים לבשו בגדים קצרים מדי, צמודים מדי ומכוערים מדי. לפעמים אני שואלת את עצמי איך אנשים בוחרים את הפריטים שהם קונים, ויותר מדי פעמים ניראה כאילו הם אלה שבוחרים את הבגדים המכוערים ביותר בחנות. בכל מקרה, למרות שממש לא היה לי חם מדי הרגשתי לבושה מדי, או שכל עם ישראל שהתנפל על החוף כאילו בקיץ הקרוב סוגרים את הים, לבש מעט מדי.

אני ורותם בגרביוני אביב בהירים. חוץ מזה לבשתי חולצה מזארה, חצאית וגרביונים מ-H&M, קריגין ונעלי פלסטיק ישנות.

בערב, אחרי מנוחת צהריים קצרה הלכתי עם רותם לראות את הסרט "סרט לבן" שמגולל סיפור על כפר גרמני לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומראה את מערכות היחסים במשפחות שמניעות את העלילה. האמת היא שאי אפשר לדעת מה מניע את העלילה שגם לא ממש קיימת בסרט, אבל ישנו זרם אירועים שבעקבותיהם נחשפת תמונה עגומה למדי שאצלי, לפחות, עוררה הרבה מחשובת בנושא ערכי משפחה ומערכות יחסים. האנשים החזקים של אז לא היו חזקים מספיק והאנשים החלשים היו חלשים מאוד. ניראה כאילו הכל היה מוסתר וסגור מאחורי דלתות עץ מגולפות והיה נורא קר, בחוץ וגם בפנים. כל הסרט קיוויתי למשהו טוב שיקרה, אבל זה לא זכיתי לרגעי אושר ויצאתי עם רגליים תפוסות ומחשבות על הרוע האנוש שמתעורר תחת דיכוי איוםי. מי שלא ראה הסרט,אני ממליצה ללכת, אבל דעו שזהו סרט ארוך בשחור לבן, דובר גרמנית ומטריד מאוד.

שבוע נפלא לכולם!

ההתמכרות לג'ינס הבהיר נמשכת

הקיץ הזה שיגע אותי ועכשיו כבר לא בא לי ללבוש שום דבר כהה או חורפי ובדיוק בדקות אלה כאשר מחשיך בחוץ  ומתקרר אני מוטרדת ממה שאלבש היום בערב במידה ואחליט לצאת מהבית. ליה רוצה שנלך בפעם הרביעית למסיבת קריוקי באוזן בר ואני שוקלת להישאר בבית, לקרוא את הספר של מורקמי "ריקוד האדמה" וליזום מזימות. האמת היא שמגיעה לי קצת מנוחה אחרי השבוע המעייף הזה ואני יכולה להיות גאה בעצמי על כך שהבאתי את סיפור האופניים שלי לפתרונו הסופי והמוצלח. עכשיו הם מוכנים למסע הבא ברחבי העיר.

הצילומים האלה צולמו בדרך לסופר, בית מרקחת וסתם סידורים רגילים. אני מאוד אוהבת לתעד את הפריטיםוהשילובים בניהם שאני לובשת ביום-יום. הרי רוב הזמן אנחנו חווים משהו רגיל וכל יום הוא רק עוד יום. אני מניחה שלהתלבש עם קצת מחשבה במהלך ימי הסתם האלה הופכים את כל עניין האופנה למשהו יותר מעניין. באופן, כללי אני אוהבת יותר להתלבש ביום מאשר בלילה. כל עניין ה"לדפוק הופעה" אף פעם לא דיבר אליי, מאחר וכל חיי יצאתי מנקודת הנחה שאין בישראל מקומות שאליהם צריך להתלבש במיוחד, חוץ מחתונות, אבל חתונות אני לא אוהבת. אני לא אתבייש, למשל, לצאת בערב עם בגדים שלבשתי במהלך כל היום. אבל אם יש אירוע ממש מיוחד אני מוכנה לשים עקבים. זה לא קורה הרבה.

אני ממליצה גם לכם להתלבש יפה, או נחמד, או איך שאתם אוהבים את עצמכם, כל יום ולא לחכות לאירועים מיוחדים. כל יום הוא אמנם רק עוד יום שכלום לא קורה בו, אבל להתלבש מעניין ומיוחד יכול להפוך את היום הרגיל לזה לצבעוני הרבה יותר.

אז הג'ינס הבהיר עוה לי את זה מאוד בימים אלה. מעניין אם אצליח לשים את ידיי על  עוד פריטים מהבד הזה. בינתיים הלכתי על לוק שלא בא לי להגדיר אותו, אבל השילוב של גווני הסגול הכהה כם הג'ינס הבהיר ממש עשו לי את היום מבחינה אופנתית, כן? ניראה לי שצריך קצת יותר מבגדים כדי לרגש אותי באמת.

 לבשתי: שמלה strawberry, ווסט משוק בצלאל (לפני שנתיים), גרביונים H&M, תיק ZARA, סניקרס pull&bear.

צולם בפארק תל אביבי המסתתר בין הבניינים. אהבתי במיוחד את פנסי הרחוב המיוחדים אליהם שם לב הצלם המוכשר שלי.

סופ"ש נעים לכולם!

חום בעיר

זה שנורא חם בחוץ כבר שתם לב, אבל שמתם לב שזה גם עושה לכם חשק להתחדש בפריטים מקולקציות הקיץ שכבר הגיעו לכל הרשתות? אני כל כך שונאת לקנות בגדים לפני תחילת העונה הממשית. זאת אומרת בגדי קיץ דקיקים שנקנים בפברואר זה בדרך כלל מבאס, אבל מזג האוויר המוזר הזה משחק לידי הרשתות ומעודד אותנו לקנות, כי את בגדי האביב החדשים יהיה אפשר ללבוש ממש מיד.

כבר בעונת החורף התאהבתי בטרנד בדי הג'ינס הבהירים והדקים. במסגרת אימוץ הטרנד רכשתי לי חצאית וגם שמלה מהתכלת הדקיק הזה וניראה כאילו זה הולך לקשט את הארון שלי גם בקיץ, ברגע שאמצע חלופה זולה יותר לפריטים המהממים והיקרים של טופשופ. בנתיים אני מנסה להימנע מרכישות מיותרות במסגרת החיסכון שלי לקראת הקיץ. אני מתכננת נסיעה שאספר לכם עליה בהמשך.

למרות שרותם ואני ישבנו בקפה שלג, את הדלת שלו אפשר לראות בחלק מהתמונות כאן, לא היה לנו כל כך קר והיא בכלל לא האמינה שיכול להיות מזג אוויר כזה בפברואר ובאה עם טוניקה עם שרוול ארוך. האמת היא שבית הקפה הזה הוא די עוף זר בפינת אלנבי וגאולה. הוא מסוג בתי הקפה התל אביביים שיש בהם יחודיות וחשיבה עיצובית והוא לא רשת, שזה די מגניב. כדאי לכם לעבור שם אם אתם עושים שופינג זול באיזור כדי להירגע מהאווירה הסואנת של הרחוב הראשי

הרגשתי, לאחרונה, שעבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהצטלמתי לבלוג באיזורים של העיר שהם לא ממש קרובים לבית והאווירה הזאת של הנוכחות התל אביבית בבלוג הייתה קצת חסרה לי., אבל הביקור בקפה והסידורים באזור הביאו אותי להצטלם בפינת אלנבי. מי היה מאמין?!

 בתמונות: חצאית H&M, חולצה: מהארון של אמא, תיק ונעליים: ZARA חגורה: מאלנבי

המשך שבוע קיצי לכולם!

אביב ככה סתם ואהבה

 

מכל הדברים שהזמן לא יכול להם בחרתי כמה והם כאן. את הפרחים הצהובים, האביב הירוק והשמלה הורודה הסרוגה. זה שיום האהבה היום לא אומר שצריך לקנות מתנות, פרחים או לרוץ לארוחה רומנטית. יום האהבה שלי הוא סתם עוד יום שלא עשים בו שום דבר מיוחד, אבל אני לא מאלה המתעלמים או שונאים את היום הזה. אני מניחה שבחיים העמוסים שלנו, בהם אנחנו רוצים להספיק הכל וגם לא תמיד מעניקים לאהבה את המקום הראוי לה אפשר לקחת יום ולחשוב רק על מי שאוהבים. פעם חשבתי שאפשר לחיות בלי אהבה ושיש עוד דברים בחיים חוץ מזה, אבל אני מבינה שטעיתי.

ואם כבר לבשתי את השמלה הזאת, אתם לא תהיו מופתעים, כניראה, לגלות שהיא מעשה ידי אמא שלי. הנה גם כאן אני מופיעה בגרסה צהובה ופצפונית. תחילת שנות השמונים ואני. האמת היא שההורים שלי התחתנו ממש היום, ב-14 לפברואר לפני 29 שנים. יום אהבה שמח להם!

ואני בכלל לא הייתי בהודו

אני בכלל לא הייתי בהודו ואני בכלל לא מצטערת על זה. אני לא מרגישה שהחיים באווירת העצלות היו מתאימים לי ואני ממש מתנצלת מראש אם אני מעליבה מישהו בגלל הבורות שלי לגבי התרבות ההודית, אבל לאכול אוכל הודי אני ממש אוהבת. אוכל הודי ממש זול כמו שמגישים ב- 24 רופי, אני אוהבת עוד יותר. ביום חמישי הגעתי לרח' שוקן, שם שוכנת המסעדה, באוטובוס ולמרות שהנסיעה הייתה די קצרה, לא ממש נהנתי ממנה. האופניים שלי שוב עושים בעיות. יותר נכון המנעול וכל התיקון אמור לעלות בסביבות 200 ש"ח אז אני דוחה את זה ליום ראשון. בינתיים גיליתי שנסיעה באופניים חוסכת המון כסף בנסיעות בתוך העיר. בשבוע בלי אופניים בזבזתי יותר מ-100 ש"ח על אוטובוסים, מוניות שירות ומוניות. מעבר לזה, אופניים הם כלי תחבורה הרבה יותר נוח, כי לא צריך לחכות, לא צריך להידחק עם אנשים אחרים וזה גם בריא, ספורטיבי ומחטב. אני יודעת שלנשום את האוויר המפוייח של המכוניות האחרות זה לא בריא ממש, אבל גם כשהולכים ברגל זה בלתי נמנע, לצערי.

בלי קשר לבעיות התחבורה שלי הנוכחות בדרום העיר בטייץ מנומר, מגפונים עם עקב ותחת בחוץ מעוררים את עוברי האורח לחלוק איתי תגובות מעניינות. בעיקרון, באמת היה לי מזל שאף מכונית משטרה לא עברה באיזור כדי לחשוד בי כעוסקת בתחום שירותים מאוד מסויים  כאשר הלכתי לי לתחנת האוטובוס הקרובה של קו 18, בעודי עוטה את הלוק הזנותי שלי. כבר מזמן כתבתי כאן על כל עניין המיניות הנשית והאם צריך לבטא אותה באמצעות הבחירות האופנתיות שלנו. אני יודעת שיש ימים בהם אני קמה בבוקר ובא לי להראות מתוחכמת, יש ימים שבא לי שיהיה לי נוח, אבל יש ימים שבא לי להיות סתם כוסית. הרצון הזה להראות סתם כוסית זה די חדש לי, זה בטח בגלל שאני מזדקנת ועוד מעט להראות סתם כוסית כבר יהיה מדי מאוחר בשבילי. אז לפי התמונות בפוסט זה די ברור מה היה בא לי באותו היום. האמת היא שלהראות כוסית היה גם ממש נוח, אם מתעלמים מתגובות הגברים המטרידים מסביב.

אז אם הפוסט הזה עושה לכם זכרונות מהודו, אני מצטערת. ה"טלי" שלי הייתה טעימה במיוחד ולמרות שלא אכלנו קינוח, כי ידידי יואב לא אוהב את זה עם הבננה והקוקוס, היה ממש נחמד. ניראה כאילו בתוך אולם האוכל בתוך המסעדה לא השתנה כלום מאז תחילת שנות ה-2000, כשהייתי שם לראשונה. הייתי סטודנטית והיו לי חברים שהחליטו שזה רעיון טוב לקחת אותי לשם. יש לציין שהאווירה ההודית קצת עייפה אותי גם אז. אבל היום, אני, כנראה, הרבה יותר סובלנית לדברים שונים, ולאכול אורז ועדשים לארוחת צהריים באווירה הרגועה, אולי הרגועה מדי בדרום העיר, זה משהו שלפעמים נחמד אפילו לי. זה קצת הצחיק אותי שיואב אמר שזה המקום הכי לא טרנדי בעיר. אבל אני מניחה שאם לוקחים בחשבון את זה שהאופנה ההודית לא משתנה כל כך, אז אולי הוא עדיין מעודכן. 

בתמונות: טיץ, קרדיגן ושרשרת: TNT, מגפונים ותיק: ZARA, משקפי שמש: ray ban's.

כבר אמרתי לכם שטייץ, מגפיים וקרדיגן, אלה הם הפריטים שאני  לובשת הכי הרבה במהלך חודשי החורף ה"קריר" שלנו? אם נהיה קצת קר, אני לובשת מעיל מעל, ואם ממש קר, אני מחליפה את הטייץ לג'ינס. בכל מקרה, זה הכי נוח.

תודה רבה ליואב על הצילומים ועל הפעם השניה שאנחנו אוכלים שם. אם זה יקרה שוב ותהיה פעם שלישית שאטריח את עצמי לדרום העיר בשביל קצת אוכל הודי זול, מבטיחה להביא גם תמונות מבפנים. פשוט אווירת ה"שאנטי" כל כך מרגיעה שאין אפילו כח לשלוף את המצלמה.

עד הפעם הבאה….שלום ונשיקות!

האנשים של דיזינגוף סנטר במשקפי שמש

כל מי שמרבה להסתובבב בדיזינגוף סנטר יודע שתמיד אפשר לפגוש שם אנשים מעניינים. אבל כשמסובבים בדיזינגוף סנטר עם מצלמה ומבט של צייד אחרי אנשים עם סטייל יוצא דופן זוכים באמת לראות את כולם. ניתן למצוא שם אנשים מכל הסוגים והם מייצגים הרבה השקפות עולם אופנתיות שמאפיינות אותם והופכת את כל המרקם האנושי של הקניון האורבני הזה לכזה מיוחד. אני מניחה שכל האנשים האלה מסתובבים והולכים ברחובות כדי להגיע לשם, אבל כשהם בפנים זה כבר סיפור לגמרי אחר. הם הופכים לחלק ממשהו.

כל האנשים המגניבים האלה כאן בבלוג שלי זכו לקבל משקפי שמש של אירוקה לכבוד ההשקה של החנות החדשה שלהם בדיזינגוף סנטר אירוקה DC ובימים הקרובים טובי הבלוגרים בבלוגוספירה המקומית שלנו יסתובבו תאבי אופנה וסטייל ברחבי הסטנר ויצלמו את עוברי האורח שימשכו אתשתשומת ליבם. את משקפי השמש המצולמים יזכו לקבל במתנה. האמת היא שיש משהו נחמד בלראות אנשים מופתעים מזה שמציעים להם משקפיים במתנה ורובם מרגישים מוחמאים מהעניין שהם עוררו. ואל תדאגו, אני לא מתכוונת להפוך לצלמת של אופנת רחוב, למרות שאני מודה שאחרי יום הצילום הזה זה די מפתה. אחרי שבחנתי את התמונות בבית, הבנתי שהאנשים שאני בחרתי הם סוג של נגיעה קטנה מעולמות שונים שבכל אחד מהם יש משהו יפה ואסתטי. יש לכם עוד 3 ימים שלמים להסתובב בסנטר ולגרום לבלוגרים הצמאים לשים אליכם לב. הם יקחו אתכם לחנות החדשה של אירוקה, יעזרו לכם לבחור משקפיים, אם תרצו, כמובן  ואז יצלמו אתכם. אם כבר צולמתם או שאתם רוצים לראות איך הכל קורה מקרוב, כנסו לעמוד הפייסבוק של אירוקה DC ותצטרפו. כל העידכונים על מתי הבלוגרים יהיו שם יחכו לכם שם. נשארו עוד 10 בלוגרים ועוד 100 זוגות של משקפי שמש חינמיים לחלק.

אה וזה מה שאני לבשתי היום. אני מודה שמעיל פרווה בתוך הסנטר המחומם היה קצת חמים לי מדי וגם הבנתי שאני לובשת משהו מנומר כמעט בכל יום בזמן האחרון. אני מניחה שהחיבור המפתיע שלי לטרנד הזה כניראה היה ממש טוב. אני מקווה שהוא לא יעזוב אותנו בקרוב.

לבשתי: מעיל שאמא תפרה לי, מגפיים: united colors of benetton (הנעליים הכי יקרות שאי פעם היו לי), תיק מניו יורק ופריטי בייסיק אהובים

תודה רבה לכל המצולמים ולכל אלה שיצא לי לדבר איתם ולכל אלה שעוד יייצא לי. המשך שבוע מעולה בסנטר!