את החולצה שאני לובשת בפוסט הזה אני מקפידה ללבוש בכל קיץ מאז שהיא התגלגלה אליי מהארון של אמא. יש לי המון זכרונות מהחולצה הזאת עוד מכיתה ו’. אני חושבת שהיא בכלל הייתה פעם חצאית כזאת עם כפתורים מקדימה ואמא שלי הפכה אותה לחולצה כדי שתתאים למכנסי הברמודה שלבשתי בפוסט הקודם. בתחילת שנות ה-90 ובעצם גם עכשיו השילוב הזה היה נחשב ללוהט.
הבד הצבעוני והכה משמח שממנו עשויה הוחלצה הינו גם דק ונעים ואני עוד זוכרת את השאריות של החולצה הזאת בדירה שגךנו ברח’ הס בפתח תיקווה לפני שנים רבות והזיכרון הזה זורק אותי לעוד אפיזודה בה הופיעו חתיכות הבד האננסיות האלה. בכיתה ו’ התבקשנו להביא פיסת בד צבעונית לשיעור ציור. המטרה בתרגיל האמנותי ההוא הייתה להדביק את חתיכת הבד על דף מבלוק ציור ולהמשיך את הדוגמא שלו בציור בצבעי פנדה. אני מודה שלא השלמתי את הפרוייקט, אבל אני לא אתפלא אם בתיקיית הפוליגל הכחולה שלי, שאולי עוד שמורה בבית הוריי, אוכל עדין למצוא את הדף ההוא עם חתיכת אננס מבד והנסיונות שלי לצייר אותה.
ואם נחזור לשנת 2010 אז אספר לכם שביום חמישי הלכתי לאכול צהריים ב”פאפאס” המסעדה האיטלקית החביבה עליי בעיר והמיקום שלה בכרם התימנים כאילו ביקש להתהדר בחולצת האננסים כי ההמשך הברור של הארוחה ההיא היה סיבוב בשוק בחיפושינו אחר דוכן האננסים המושלם. זה לא היה קל למצוא ואפילו יואב ידידי הפחיד אותי שזה בעצם “פרי של סופר”. בשוק הסואן של יום חמישי עברנו ליד דוכנים רבים, אך היה זה מהר כי הייתה לנו מטרה. כשכבר התייאשתי כמעט הדוכן היה ממש מולי. והנה הוא כאן. כבר אמרתי שאני אוהבת אננס?
בתמונות: חולצה שאמא שלי תפרה לעצמה בתחילת שנות ה-90. מכנסיים קצרים מנגו (ישנים), נעלי פלסטיק מהמשביר (ישנות גם כן).
כמובן שקניתי אחד בשבילי. היצור הצהוב והקוצני הזה היה מונח בשקית סגולה עד אתמול בערב כאשר הוא נטרף בהנאה גדולה תוך כדי צפיה בסרט מפחיד במיוחד
נשיקות.
