הכל התחיל כשרציתי לצאת קצת החוצה. עכשיו כשאני מתגוררת באופן זמני ברח’ בצלאל, אחד הרחובות האהובים עליי בעיר, אני לא מרבה לצאת מהבית בלי סיבה. כיף לי פה ובחוץ שום דבר לא מחכה לי ואני לא מפסידה כלום. אבל בכל זאת משהו ברוח הנעימה שהחלה נושבת בעיר עשה לי חשק ללבוש את חולצת הטריקו האפורה ולצאת.
כשהגעתי לכיכר רבין, בדרכי לכיוון הדיזינגוף סנטר וראיתי את המחבשים שמיישרים את הקרקע בכיכר, לא הרגשתי שום רגשות. את הכיכר שפעם סימלה בשבילי את הקירבה לבית ואת האזור אהוב עליי בעיר משפצים דווקא בקיץ וזה די מדכא ומפריע לתנועת האופניים. השלמתי עם העניין הזה שהקיץ לא אהבה מהמרחב שלהכבר מזמן ובלי בכלל להרהר בעניין, גם הפעם לא חשבתי על זה יותר מדי בעת שבהיתי בשלט הציני “תתחדשו!” והמששכתי לכיוון כיכר מסריק.
לפעמים כשאני יוצאת מהבית, אני רוצה שתל אביב תהיה קצת פריז. לא בהכרח בגלל שיש לעיר הלבנה סיכוי להידמות לעיר האורות, אלא פשוט בא לי שיהיה כאן רגוע כמו שאני מדמיינת שרגוע שם ומזרקות וספסלים יקשטו גינות ושיהיה איזשהו חן. כיכר מסריק תמיד הייתה בעייני המקום הזה שקצת דמה למה שאיחלתי בליבי. מזרקה, עצים עתיקים וספסלים. ההליכה שם היום אחרי הצהריים תרמה קצת למלנכוליה הנעימה שהייתי שרויה בה. אבל כשראיתי הומלסית שמדברת לעצמה על הספסל זה החזיר אותי למציאות. זה לא דומה לפריז ואפילו לא לשום עיר שאני הייתי יכולה לדמיין שתל אביב תהיה דומה לה. בכל עיר יש הומלסים, בל זה במציאות ולא בשעת ההליכה החולמנית שלי ביום שישי בשעה שתיים.
היה לי עצוב לקבל את זה שהעיר היא כבר לא מה שאני זוכרת. זו לא אני שהשתניתי זה משהו פה קרה. פעם הייתי נהנת לצאת ביום שישי. לפגוש את אמא שלי לקניות חברים לקפה, בסוף לקנות עיתון וקרטיבים ולחזור הביתה. עכשיו אני לא מאמינה שהיציאה מהבית שווה את הסבל של השמש היוקדת, של הרחובות המדכאים ושל רגשות שליליים שעולים אצלי בכל פעם שמשהו בעיר הזאת מבאס אותי.
ואני לא אוהבת להתלונן, לפחות לא התלוננתי כאן בבלוג כבר די הרבה זמן.אבל אחרי שהשבוע אכלתי בשני מקומות ובשניהם לא היה טעים כבר אין לי כח. בסופו של חשבון מדובר כבר בשלושה מקומות ששילמתי בהם לא מעט כסף ולא היה לי טעים במהלך החודשיים האחרונים. לא ב”אחת העם” שמגישים סלט מחסה אייסברג שזה הזוי ופסול מבחינתי בכל מה שקשור לסלטים, לא בסושי “אוקינאווה” – טוב זה מגיע לי שאכלתי שם. זכרתי שפעם היה שם טעים והשבוע נוכחתי לדעת שזה איום ונורא. לא שווה את הכסף וכבר עדיף לאכול ב”סושיה”. בכלל, אחרי שהייתי ביפן זו טעות מוחלטת לאכול סושי בארץ ואני לא אומרת זה בקטע מתנשא. פה פשוט לא יודעים להכין אותו.
לא יודעת איך לסיים את הפוסט. אני רק יודעת שהעיר הזאת איבדה בעייני את הילת השלמות שהיא עטתה קודם. אני מאמינה שאני לא יכולה לוותר עליה כי היא ממכרת ברחובות שלה, באדריכלות שלה, בהבטחה שלה לאושר וכיף שאני כבר לא מאמינה שהיא מסוגלת לקיים. אני לא מתייחסת ליוקר המחייה כי זה לא רלוונטי לתחושה. הייתי רוצה שתל אביב תהיה שוב מרגשת בעייני כמו פעם והיא לא צריכה לחדש לי כלום. רק להיות טובה אליי שוב.

בזמן שהסתובבתי בעיר מאוכזבת לבשתי: חולצה אמריקן אפרל, חצאית pull&bear (מקיץ שעבר), סנדלים טופשופ, תיק ZARA, משקפי שמש ורודים H&M ושרשרת צינורות חדשה ואהובה byRufina (בקרוב המכירה)
האמת היא שבא לי לסיים עם משהו שכן שימח אותי היום כשהלכתי לא מעט רחובות של העיר שאני קוראת לה שלי, אבל אני בספק שהיא עדיין כזאת. הפריחה הצהובה לבנה והיוקרתית של העצים האהובים עליי. היה עץ כזה מתחת לחלון בדירה הראשונה שלי בתל אביב ברח’ שפינוזה ועברתי אז לעיר בדיוק בתקופה הזאת של תחילת הסתיו. זה הזכיר לי את זה וזה היה נעים. וגם אמנות הרחוב שמפתיעה ועם זאת ניראת ממש שייכת לעיר, ממש כמו התמונה המצורפת. הדפסה של תמונה מאינסטגראם וספירת לייקים בפייסבוק. זה ענק וזה תלוי ברחוב אבן גבירול, אותו אני דווקא אוהבת. הוא אף פעם לא אכזב אותי.
איפשהו על יהודה הלוי, אבל גם ברחוב שלי יש לא מעט עצים כאלה.
זה ממש יפה ויש לא מעט כאלה בעיר.
זאת התמונה שהכי מאפיינת את התחושה שלי בעיר לפעמים. עיר שרוצה להיות משהו אחר, אבל עדיין נשארת תל אביב, עם ההשתקפות של אבן גבירול בחלונות הראווה. בזמן שצילמתי אותה מישהו בבניין ליד התאמן על נגינה בפסנתר. עמדתי והקשבתי וניסיתי למצוא זווית צילום שבה פח הזבל ניראה אבל לא הורס. לא יודעת אם הצלחתי.
שתהיה שבת נעמה. החגים עוד מעט מגיעים והורסים הכל.