החגים מרזים אותי

החגים מרזים אותי. הם מרזים כי האוכל בארוחת ראש השנה של ההורים שלי כה טעים, אך דיאטטי, כי החרדות מכך שהחופש יגמר בלי שאשים לב גורמים לאובדן תיאבון וכי אפשר להתקיים בחופש על בירה מכבי, רימונים ושינה, למרות שגיליתי ביום שבת האחרון את נפלאותיו של הג’ין אנ טוניק עם לימונים.

ההחגים הם הזמן שלי לחשוב על הדברים הכי מוזרים. מוזרים יותר מהרגיל, אם זה בכלל אפשרי. מוזרים כמו לרכב על אופניים ביום כיפור לפתח תיקוה של תחילת שנות ה-90. לעשות סיבוב בכל המקומות שהכרתי אז. אני זוכרת שהייתי ילדה מאוד מחושבת ובכל זמן נתון הייתי לוקחת לי רגע לעצור ולחשוב על זה שהכל בנתיים בסדר, גם אם זה לא מושלם, והולך להיות הרבה יותר טוב. אני חושבת שבתקופה ההיא הייתי הכי ענייה, למרות שהיה לי הכל. (אמא שלי הולכת לקרוא את הפוסט ולאסור עליי את מסע האופניים. זהו אובדן קלוריות טהור מבחינתה, ללא שום רווח. היא, לפחות, תצום.)

הטיול בפתח תיקווה לא נותן לי מנוח כבר כמה ימים. אתמול בזמן הריצה (עוד משהו שאמא שלי שונאת שאני עושה ומעדיפה לגרום לי לנסות פילאטיס אנמי), הרצתי בראשי את התמונות מכיתה ד’. את החלום החוזר על עצמו כבר שנים, שבו אני נופלת ממתקן המשחקים בגן ויש גם את התמונה שעולה תדיר בראשי, בה אני בוהה בבניין ממול מחלון חדרי, בין הבניינים כר דשא ענק וגר שם רועי אוסטרובסקי, היחיד שאני ממש זוכרת מהכיתה. הוא היה ילד יפה וחכם והמתחרה שלי על תואר גאון הכיתה, למרות שהוא היה מכאן ואני רק הגעתי משם.

אם אני חושבת על זה, אז כל מי שהיה חבר שלי בתקופה ההיא היה מגה וירד. הייתה הילדה עם הפודל שההורים שלה רצו שאעזור לה באנגלית, בכיתה ד’. הייתה ילנה, הילדה הרוסיה בכיתה שלא הייתה מגניבה כמוני או אולי חכמה כמוני, או אולי משאב לגאווה על ההתאקלמות המוצלחת שלי כמוני, אבל היא הייתה שם. אני זוכרת יום אחד בו ביקרתי אצלה בבית. בתקופה ההיא בתים של ילדים אחרים הפחידו אותי כי היו מציעים לי אוכל ולא אהבתי אוכל של אחרים ולא היה לי נעים לסרב. אבל ביום ההוא אצל ילנה לבשתי את השמלה הכי יפה שלי. שמלת טריקו בפסים של כתום בהיר ולבן והדפס של עוגן וחבלים. אני חושבת שהורים של ילדים ישראלים תמיד הציעו ממתקים ככיבוד והורים של הילדים הרוסים המעטים שהכרתי בשנת 1991 הציעו ממש אוכל. מוזר. ופתח תיקווה ניראתה לי ענקית ותל אביב גם.

הייתה גם ילדה ממש מגניבה שגרה בכניסה אחרת בניין הרכבת העלוב שבו ההורים שלי שכרו את הדירה הראשונה שלנו בארץ.  היא למדה בכיתה מעליי ולקחה ואתי יום אחד אליה הביתה כי היא הייתה צריכה להתלבש למסיבה. השיער הגלי החום שלה היה רטוב והיא לבשה חולצה לבנה עם הדפס של אקסל רוז וג’ינס כחולים עם חגורה. היא נראתה לי מושלמת. אני הרגשתי כמו יצור קטן, צהוב וחסר ישע. היא הלכה למסיבה ואני הלכתי הביתה, לדירה נטולת התמונות והספרים שלנו. מינימליזם בעל כורחו.

הפסיכולוג שלי הציע פעם שאספר לו על עצמי כילדה. אמרתי לו שאני כבר בן אדם אחר ואין שום טעם לדבר על מה שהייתי. אני חושבת שמיהרתי לענות וכמובן טעיתי. הייתי אותו הדבר בדיוק עם אותו הטירוף בדיוק, רק רציתי להיות קצת יותר כמו כולם. בינתיים כבר הבנתי שזה בלתי אפשרי, והחגים מזכירים לי את זה יותר מכל, ולא רק כי הם מרזים אותי.

axl_rose_american_hellhound-293x307

התמונה היא במקום השיר הראשון ששמעתי במסיבה בכיתה ג’ – רונה, שרציתי לצרף. אך לוידאו הזה יש קצת פחות רלוונטיות אופנתית.

תגובות

  1. זה כיף לקרוא זכרונות של אחרים, זה בעיקר מעניין. גם לי יש הרבה זכרונות מהילדות שלי ביישוב בשומרון, מהתמימות שהייתה אז, וכמו כולם... גם אני רציתי להיות כמו ילדות אחרות למרות שהיה לי הכל בבית.
    אם אני צריכה להגדיר את עצמי כילדה במילה אחת זאת תהיה המילה: "פרווה". אין לי ספק שאם אמא שלי הייתה קוראת את זה היא גם הייתה מתעצבנת אבל ככה אני מרגישה. עם השנים למדתי לפתח את הסטייל שלי, את הסגנון שלי, את הטעם והריח והתבלינים שהביאו אותי למי שאני היום.
    אני מסתכלת לאחור על כל אותם אנשים שרציתי להיות כמוהם ונותנת לעצמי נשיקה על גב היד. טוב לי עם מי שאני היום וזה הכי חשוב נראה לי.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה מאוד נכון.
      תמיד ידעתי שמלכת הכיתה תהיה בסוף שמנה ומכוערת.
      כשאנחנו קטנים, לראות את העתיד או התמונה המלאה של חיינו, זה לא תמיד קל.
      זה מאוד משמח שאת עכשיו בדיוק כמו שאת רוצה. נשיקות ושנה טובה!

      מחק
  2. איזה יופי של פוסט! הייתי מאוד שמחה להכיר את הילדה שהיית.
    חולצה לבנה וג'ינס עם חגורה זה הכי בעיני גם היום.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה.
      הייתי ילדה חננה ובטח מעצבנת, כמו שאני מעצבנת גם היום.
      הזיכרון הזה עשה לי חשק עז לחולצה עם אקסל רוז, אולי אצטרך לקנות לי כזאת.

      מחק
  3. אחד הפוסטים הכי יפים שלך אבר. היה שווה לחכות.

    השבמחק
    תשובות
    1. איזה כיף.
      שמחה שאהבת.
      אני תמיד חושבת שלמי יש כח לקרות את השיט מהראש ההזוי שלי.
      אבל בפוסט הזה יש התייחסות אופנתית לפתח תיקוה של קיץ 1991, אז זה לא לגמרי חסר קישור. והיה עדיף את זה מהתלונות על שבוע האופנה בניו יורק :)

      אני מקווה לכתוב יותר, רק צריך מצב רוח מיוחד לזה. חרדה קיומית בשילוב עם התאהבות מיותרת וחסרת סיכוי + טיפת מאניה בלתי מוסברת.

      נשיקות

      מחק
  4. אפילו יום כיפור לא מרזה אותי (כנראה שהסיבה היא שלל המפגשים החברתיים מרובי האוכל שהיו לי במהלכו).

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

זה המקום לתגובות שלכם, תודה!