מחוץ לעיר. סוף, סוף!

כשליה, חברתי, הציעה לי לנסוע לטיול ליום אחד אל מחוץ לעיר, לא האמנתי שזה קורה לי ומרוב אושר הסכמתי מיד ולא היה משנה לי לאן. בחודשים האחרונים של שנת 2008 חוויתי רצון עז ולא ממומש לנסוע לטיול בארצנו הקטנה. זה היה מאוד מתסכל מאחר ואיני מחזיקה בכישורי נהיגה ואף אחד לא אוהב לנהוג רחוק. ככה זה בתל-אביב, כנראה.

אז אחרי תכנונים די ארוכים, שבסוף לא לקחתי בהם חלק, מסלול הטיול נקבע ע”י ליה ונסענו לאזור זכרון ורמת הנדיב כדי להריח את הורדים שהברון אהב כל כך. במהלך הנסיעה אל עבר הלא נודע, שנמצא איפשהו אחרי הרצליה פיתוח, גיליתי שבנימינה זה לפני קיסריה ושזכרון יעקב זה לא רחוק כל כך כמו שחשבתי. ושלא תטעו, הייתי בעיירה מהממת הזאת כבר לפחות 3 פעמים בחיי, למטרת ביקורים רומנטיים עם בני זוג שאהבו לנהוג, טיולי בית ספר ואפילו טיול מהעבודה.

ביום הטיול קמתי מוקדם כדי לסיים עבודה וכשהגיעה השעה להתלבש ידעתי שאני הולכת לעשות את טעות חיי. ההתלבטות הייתה בין שמלה אביבית המתאימה לאוירת הנופש לבין טיץ וגופיה שבאתמ מתאימים מבחינת הנוחות לתכנית היומית. בדרך כלל, ליה מתקשרת אליי כדי לשאול מה אני לובשת ואז אפשר לתאם את סגנון הלבוש ואת גובה העקבים, דברים מאוד נחוצים ומטופשים שבנות עושות. טוב, את גובה העקבים לא באמת אפשר לתאם איתה, לצערי. הפעם ליה לא התקשרה, כנראה נכוותה מהפעמים האחרונות בהן ניסתה לשאול מה אני לובשת, כי כעסתי עליה והאשמתי בבזבוז זמני היקר. כך יצא שהיא לבשה שמלה אביבית ואני הופעתי בלבוש ספורטיבי משעמם, אבל זה לא פגם בהנאתי מהשקט, האוויר הנקי של שרמת הנדיב והנוף המטריף. בתמונה לעיל, הנחתי לגופי לנוח על שפת המזרקה והייתי בטוחה שיותר טוב מזה לא יכול להיות, אבל היה. היה פשוט מעולה.

בגן הורדים המרהיב, אחד מבין הגנים המדהימים השונים שמרכיבים את הפארק ובניהם גן תבלינים, דקלים והמוני עצים, הורדים כבר לא היו בשיא טריותם, אבל הצבעים והריחות עשו לי חשק לגן ורדים משלי. לאחר שנחלטנו שספגנו מספיק רוגע ושקט מהגנים של רוטשילד אכלנו ארוחת פיקניק קלה שכללה לחם פרג, גבינת שמנת, מלפפונים, תה ג’ינג’יר וקקאו, עוגיות מקרון צרפתיות ובננה, שמנו פעמינו לעבר מסלול הטיול הרציני. במרכז המבקרים הנמצא בבנין בר קיימא המתוכנן כך שהוא משתמש נכון במשאבים של הטבע ומתקיים לצידו באופן אורגני,, רכשנו את מפת המסלול בשני שקלים (ממש לא נחוץ) בחרנו במסלול הכחול, מסלול הליכה מעגלי באורך שני קילומטרים. הנוף המגוון הפתיע אותי מאחר והוא הורכב בצורה הרמונית למדי מעצים ירוקים, שדות צהובים מהממים, מרבצי קקטוסים פורחים, קוצים ענקיים, מבנים עתיקים ומרעה פרות עם גדרות חשמליים.

אחרי שהתעייפנו מהמסלול, המשכנו לעבר המדרחוב של זכרון יעקב וארוחה במסעדה לפי המלצתו של אחיה של ליה, החי את חייו בחיפה ומכיר את אזור הצפון הזר לנו. הטיול לאורך המדרחוב התברר כחוויה נעימה ורגועה מאחר וטיילנו ביום רביעי ולא בסופ”ש. היה שקט כמו בעיירה ציורית ולא מעיק ורועש כמו במוקד תיירותי מוצף, כפי שהכרתי אותו מביקורים קודמים. לאחר הסיבוב הקצר, החביב והמשעמם למדי שכלל צילומים בפינות חמד שונות (פינות חמד זו מילה ממש זקנה, אבל מתאימה לזכרון) התיישבנו במסעדת “הנשיקה” שהייתה יפה ונעימה, אך הגישה אוכל איום ונורא. לאחר הארוחה ששום מנה ממנה לא נעמה לחיכנו החלטנו שאנחנו לא אוכלות יותר מחוץ לתל אביב והצטערנו שלא אכלנו את שאריות הפיקניק במקום. מי שמכיר מסעדות טובות בצפון מוזמן לשתף, סתם כדי לנסות להפריך את הטענה כי האוכל הכי טוב הא בתל אביב.

בתמונה: ליה האלגנטית בזכרון ואני תוהה למה אני לא לבשתי שמלה. אבל היה כל כך כיף שאפילו החוויה הקולינרית הכושלת והלבוש שלי לא הצליחו להרוס. סעו לטייל, זה עושה נעים.

אתם מוזמנים להיות חברים של הבלוג בפייסבוק, והחברים המכורים המסכנים שלי, אתם בטח תיראו עוד תמונת שם.

עוד דבר קטן וחשוב, עריית תל אביב עומדת לכרות את העצים המהממים שבסוף רחוב אבן גבירול. חייבים לעצור את הדבר האיום הזה. עזרו לעצים ובואו לחתום על עצומה כדי להשאיר אותם בחיים.

שבת שלום!