מחשבות על דברים רוסיים וסוודר

ביום שבת נסענו לבאר שבע לבקר את הדודה והבן דוד. נסיעה משפחתית כה ארוכה באוטו היא דבר יחסית נדיר אצלנו כי אנחנו בעיקר נוסעים אחד לשני בין פתח תיקוה לתל אביב וארוכה הנסיעה הזאת לא יכולה להיות, למזלי. ידעתי שהשדות בדרך יהיו ירוקים ושארצה לעצור ולתת לאמא להקליק קצת על המצלמה. בחרתי גם את הפריטים שאני הכי אוהבת כרגע ושהם לגמרי חלק מהלך הרוח הפרטי שלי בימים אלה.

בחרתי בסוודר שאמא שלי סרגה אי שם בסוף שנות ה-80 בברית המועצות ובצעיף הרוסי הפולקלורי שלי שגיליתי את אהבתי אליו ממש בימים האחרונים. בדרך כלל אני די לא סובלת צעיפים, אבל כאלה שגם מחממים בימים הקרים של השבוע שעבר וגם זורקים אותי לעבר שהעיסוק בו הפך בשבוע האחרון  גם הווה, אני דווקא ממש מחבת.

למי שלא יודע, אני אוהבת כמעט כל דבר רוסי, אם לדייק, אז כל דבר סובייטי. אני אוהבת את הבגדים שלבשו שם, את הסרטים, הסרטים המצויירים, הביקורת על הממסד ואת הרומנטיקה של הקומוניזם, כמו שאני זוכרת אותה עד היום. אף אחד לא האמין שאלה החיים שאנשים אמורים לחיות, אבל לא פעם אני ואמא שלי נזכרות בימים ההם בחיבה רבה, בימי הממשל האחרונים של גרובצ’וב כשהייתי בכיתה ג’ וכל הזמן חיכיתי לביקור שלו בעיר שלנו. אנחנו מדברות גם על הבגדים שלבשנו אז ועל המקומות שהלכנו אליהם ואיך אנחנו זוכרות הכל, כולל את הביקורים בפארק בסתיו ואיסוף עלים שלאחר מכן ייבשנו בין דפים של ספרים עבי כרס. ייתכן וזה הזיכרון הכי מתוק שלי מהחיים ההם.

בדרך כלל, איני מרבה לדבר על אהבתי לכל דבר רוסי עם חבריי, רק עם המעטים בהם שגם מכירים את הסרטים, הספרים והסיפורים מהעבר, אבל בשבוע שעבר קראתי את הפוסט הזה בבלוג המקסים “בלוז הבית – The Home Blues”  של מילנה ולא יכולתי שלא להתחבר למה שהיה כתוב  ומוצג שם. בעיקר לזה שישראלים שונאים כל דבר רוסי. חשבתי לעצמי שזה עצוב ועוד באותו הערב ישבתי בבר שכונתי ברח’ שלמה המלך בתל אביב וכשהבחור שישבתי איתו הלך לשרותים הקשבתי לשיחה של חבורה שישבה לידי על פינת הבר. הם דיברו בניהם כמה שזה לא נעים להם כשמישהו מדבר רוסית לידם. לא לקחתי את זה באופן אישי, אבל זה הפתיע אותי לגלות ששנאת השונה כאן בישראל היא עצומה ואף לא מתביישים בה. בברלין, ניו יורק או כל מקום אחר בו ביקרתי, אנשים מדברים במגוון רחב  של שפות מסביבך כל הזמן ותחושת הקוסמופוליטיות ושייכות לעולם הגדול היא משהו שמקרב אותך הרבה יותר אל השונה. הסגירות הישראלית שלנו בתוכינו ותחושת העליונות מעל כולם היא די מיותרת במיוחד שממש אין לה סיבה.

אז אני חשבתי לעצמי  שאני אכתוב פה בבלוג על כל מיני דברים רוסיים שאני אוהבת מדי פעם. אם אתם רוצים להכיר מקרוב יותר את העולם הזה, תתחילו מהפוסט הזה של מילנה וגם תיראו את אנה קרנינה, יש שם משהו מאוד רוסי ולא סובייטי בכלל שהוא מעבר לסיפור, ההדר, הטבע וכמובן הסוף המר.

בנתיים עוד קצת מהאאוטפיט שגם הוא בהשראה רוסית, ככל שמצאתי בארוני הצנוע.

לבשתי: סוודר ושכמיה שאמא שלי הכינה בהפרש של כמעט 30 שנה, חצאית 24/7, גרביונים מיפן, צעיף מברית המועצות, ונעליים של נייקי שאני מטורפת עליהן.

תודה לאמא שלי הקטנה והחמודה על הכישרון הרב בתפירה, סריגה, צילום ומהממות עד בלי סוף, על הזיכרונות הרומנטיים ועל זה שהיא לוקחת חלק כמעט בכל דבר מטורף שאני מציעה ללא היסוס,

  שדה בדרך לבאר שבע… אשאיר אתכם עם קו האופק הזה.

ביי בנתיים.