המקלט הכתום של גן החשמל

הימים האלה מביאים אותי לדכדוך עמוק. לחזרה הביתה מהעבודה ולחוסר חשק לעשות דבר. הסיבה היחידה שבחרתי לכתבו על זה כי פשוט הראש כבר מתפוצץ ממחשבות ונזכרתי שיש למחשבות שלי מפלט. הבלוג כאן כדי להכיל אותן והמחשבות הן רבות אך גם די עצורות ולא רוצות להתקדם לשום מקום. לא רוצות להחליט ולקחת צד כי אין פה צד אחד. מחשבות שרוצות להסבל ימשך וגם יפסק. שהכל יהי רגוע אבל גם בודד. זה ממש מוזר.

אתמול חמאס הודיע שבתשע יפציץ ואמא התקשרה לבשר לי על כך כי היא יודעת שאני לא רואה טלויזיה. אני חייבת לציין שאבא ואמא שלי לוקחים את כל הסיפור בקלות יחסית ויותר מספרים לי מה הולך. בקולם לא נשמעת פאניקה גם כשהם מתקשרים אליי אחרי מטח טילים לשאול אם הכל טוב. הם אפילו לעיתים קצת מתבדחים. אבל זה ידוע שהומור אצלנו במשפחה מכסה קצת על חששות אמיתיים. אז אחרי השיחה של אמא החלטנו אני וגיא ללכת לחפש מקלט אמיתי. הבניין התל אביבי האקלקטי שבו אנו גרים לא כולל בתוכו קירות פנימיים, ממ”ד או חדר מדרגות מוגן. אין לנו איפה להסתתר, בעיקר לא מנפי מטח שמתוכנן מראש ויגיע בתשע. החלטנו ללכת ל”לבונטין”, הבר שלנו בשכונה, שמולו מקלט ציבורי חדש ונוח. התלבשנו יפה ואפילו התאפרתי ויצאנו בעודנו קצת צוחקים על זה שאנחנו יוצאים לחפש מקלט. לקחנו את הלפטופים שלנו והתיישבנו אצל חגי. הזמנתי כוס בירה, קראתי מצגת על דור ה-Z והתחלנו לחכות לאזעקה. הבר נמצא ממש מול המקלט וראינו איך אנשים באים זוגות, זוגות ומציצים פנימה כדי לראות אם המקלט פתוח ומוכן. זה היה קצת משעשע. הטילים אכן הגיעו וכולנו רצנו לשם, למעבר לכביש, למקלט הכתום של גן החשמל. במקלט היו אנשים עם ילדים וכלבים וקצת לא היה לי נעים לצלם אותם אבל נורא רציתי כי זה בכל זאת רגע שמעורר רגשות. היה חם.

 

אחרי כמה דקות יצאנו מהמקלט וושב הייתה אזעקה, אז חזרנו שוב פנימה וליטפתי כלב גדול של מישהו שניראה לחוץ. עמדתי ליד שקע חשמלי והתטענתי את האייפון שאיים להסתיים. היה שם חם ומחניק והמקלט הנקי והלא משומש עד כה עורר כבר בעיקר דאגה וסטרס. אנשים היו לחוצים יותר ובסתר ליבם קיוו שזאת האזעקה האחרונה. למרות זאת, יצאנו אחרי עשר דקות וחזרנו לבר שמעבר לכביש. חגי חילק בירה לכל הממתינים למטח הבא. מצב הרוח השתפר וחברה שלי באה. ישבנו קצת בפנים במזגן אבל כבר התעייפתי מהבילוי ורציתי הביתה. כאילו שאם אהיה בבית אז חווית המלקט והטילים לא יבואו איתי לשם. בבית ראינו סדרות ואכלנו והלכנו לישון.

ישנתי גרוע, קמתי בחמש ורבע והלכתי לעבודה. בעבודה הייתי עייפה אבל עסוקה. בדרך הביתה בהסעה טילים שום הגיעו אבל לא רציתי בכלל שהאוטובוס יעצור, רציתי לחזור כבר. הביתה, לשכונה עם המקלט הציבורי היפה והבר האהוב ורעש הרקע. שונאת את השקט היחסי שיש ברחובות בשבוע האחרון אבל אוהבת אותו בו זמנית.

ארוחת בוקר באובר קפה ביום שני. ברחוב שלנו.

במהלך השבע האחרון התחלתי לחשוב איך היה לי כיף בפריז והייתי רזה והיה לי שיער ארוך ויפה וישבתי על הספסל בגני לוקסמבורג תחת עצי הערמון ואכלתי מקרון צהוב בטעם לימוד מ”לדורה”. שנאתי את זה שהם עולים כל כך הרבה אז אכלתי רק אחד והוא היה מושלם. אני הכי מתגעגעת לטעם שלו עכשיו, אבל גם לרזון ולשיער הארוך. מחשבות די פסיכיות שאני לא רגיילה לחשוב. מעניין אם הטילים והמלחמה יהפכו אותי לבן אדם אומלל יותר. מקווה שלא. גם בא לי לרוץ אבל כניראה שהיום אעשה גם את זה בשכונה. נרוץ מסביב לבלוק שבמרכזו המקלט. נשמע אולי מצחיק אבל גם מרגיע כי הרעיון של אזעקה ומקלט קרוב כבר מתחיל להתסדר אצלי בראש בהגיון חולני כלשהו. כאילו כך זה אמור להיות.

צילמתי בדרך חזרה מהעבודה, ביהודה הלוי.

נקודה חשובה להבנת מצבי הנפשי היא שאני לא באמת חושבת שיפול עליי טיל ויקרה לי משהו. החרדה היא יות כללית ולא מובנת. אני לא רוצה את התחושה הזאת של הפחד. זה הרבה יותר מפחיד מהטיל עצמו. הפחד ללכת, הפחד להיות. הפחד מלשמוע את האזעקה. זה הכי מפחיד. מה שעוד מפחיד זה לחשוב למה ה מגיע לנו ומה עשינו. מצד שני העולם הוא מכלול של רשע וטוב. אני לא מאמינה שככה סתם הכל ניתן לנו. אויל סבל זה חלק מהקיום האנושי. הייתי רוצה להיות קצת בקליפורניה עכשיו, או אולי לאכול פטל בפינלנד. לראות איזה סבל ניתן למצוא שם. כי איך ניתן לחיות בלי סבל?

נוף יום ביום שישי האחרון. מחומוס אליהו בלבונטין.