התקף גרמנופיליה קיצוני

אני אתחיל בזה שהתעוררתי היום בארבע בבוקר אחרי שנרדמתי מעייפות מטורפת בשמונה בערב וויתרתי על כל התכניות שהיו לי לערב של יום חמישי. התעוררתי ושכבתי במיטה. החלטתי לסיים לקרוא את הספר שקראתי בחודש האחרון. “ההיסטוריה של ההיסטוריה”. כשהספר רק יצא בעברית בשנת 2014 וראיתי את הכריכה היפה והמסקרנת שלו, לקחתי אותו בידי בחנות הספרים, קראתי את הכריכה האחורית והנחתי אותו בחזרה. במשך השנה האחרונה הוא לא עזב אותי ובכל פעם כשראיתי אותו, או הרהרתי בספרים שבא לי לקרוא הוא עלה. לבסוף קניתי אותו בדיזינגוף סנטר ביום הבחירות. עוד חשבתי על זה שלא התכוונתי לעשות שופינג ביום הבחירות, אבל ספרים זה בסדר.

5585110099098490747no הלילה כשהתעוררתי, נותרו לי עמודים בודדים לסיום הספר. קראתי אותם ונשארתי המומה למרות הציפיה לסוף הזה. הוא היה ברור במהלך כל הספר, אבל הוא היה עדיין קשה. זהביקורת ממש לא ספר לכולם. רק לאמיצים, הסקרנים ואלה שמוכנים לחוות סבל מסוים במהלך הקריאה ולהתעמת עם מחשבות קשות, לתת לדימיון לעבוד קשה, לחוות רגשות כאילו הם היו שם ולרצות קצת למות, אך לזכור שזה לא קורה להם.

זה ספר על ברלין ועל השואה ועל האשמה הגרמנית הקלקטיבית, על אובדן הזיכרון של הגרמנים. על מה שזה עושה ועשה לאנשים. זה ספר על אובדן שפיות וחיפוש זכרון. זה ספר על נשים שהרגו את הילדים שלהן, על מגדה גייבלס שהתאבדה בבונקר של היטלר עם ילדיה. על גרמנים ועל יהודים. אבל גם סיפור על העיר ברלין. על בנייניה, רחובותיה, שכונותיה, הרכבות ואיך ברלין היא השער אל העבר, אבל מעבר לזה, זה הסיפור של מרגרט טאוב, סיפור על אהבה מורכבת, על השלכותיה, על הסוף הרע שלה.

אני לא קראתי מעולם ביקורות על הספר, אני שונאת לקרוא ביקורות. בחירת הספרים שלי היא לרוב לפי אינטואיציה. החלטתי לקרוא אותו כי אני מתגעגעתברלין, סקרנית לגבי העם הגרמני, אוהבת לקרוא על השואה, לא מצליחה להתחמק מזה. לא הייתה לי דרך להתחמק גם מהספר הזה, למרות שניסיתי, ואני אזכור אותו לנצח.

אחרי שבחודש האחרון סיפרתי לכל מי שמוכן לשמוע על הספר הזה, החלטתי לספר גם לכם.  מי שהולך על זה, דעו שזה לא הולך להיות קל, אבל זה לגמרי שווה את זה. מישבכל זאת רוצה לקרוא ביקורת, זה באחריותכם.

טוב, אחרי הדרמה של אמצע הלילה, אני רוצה ספר לכם גם על סרט גרמני, גם על פוסט שואה וגם על איך אובדן הזיכרון הגרמני מוצג שם. זה אינו צירוף מקרים שקראתי את הספר וגם הסרט הזה שיצא בקולנוע אתמול מגיעים אליי באותו הזמן. זה כאילו הכל עובד יחד. העיסוק הזה, של דור היוצרים הנוכחי בשואה הוא מובן, הוא מתבקש, הוא יצירתי ומחושב והוא מעניין אותי. הוא בוחן את מה שקורה אחרי, כי בעיקרון, זה מה שחשוב. חשוב מה יקרה לאנשים ששרדו אחרי הזוועות ואיך הם מתמודדים עם מה שעוללו דור ההורים. והסרט הזה, “מבוך השקרים” הוא פשוט מעולה, מצולם מדהים, יש בו אפילו סטיילינג תקופתי משגע של סוף שנות ה-50 והוא מספר את הסיפור שטרם סופר בקולנוע. הסיפור של המשפט הגרמני לפושעי אושוויץ שהובל ע”י התובע הכללי פריץ באואר והביא למשפט רבים ממבצעי הזוועות.

1150_LAB_B_25_1_ 1105_LAB_B_Vespa_2_ 1161_LAB_B_46_3_ labyrinth-of-lies-toronto-film-festival-2 1145_LAB_B_19_13_ אז מה יש בסרט הזה?

יש שם תובנה מסמרת שיער שאחרי מלחמת העולם השניה רוב הגרמנים לא ידעו ולא שמעו על זוועות השואה ועל אושוויץ. אנשים חיו בהתכחשות לפשעים שהוריהם עשו, או בחוסר ידיעה מכאיבה. נאצים המשיכו בחייהם וחזרו להיות מורים, אופים, משפטנים. המדינה ניסתה למחוק את העבר גם כדי להמשיך קדימה ולצמוח, אבל מעטים החליטו שיש להוציא את הצדק לאור ולא לתת לפושעים הנאצים לחיות ביניהם ללא עונש. הסרט גם מציג את החיים בגרמניה בתקופה ההיא והם היו יפים ורומנטיים על פני השטח. יש בסרט מסיבת בית לוהטת שמצולמת בצורה מושלמת עד כדי כך שרציתי להיות שם. הסרט נוגע הרגש. בעיקר מציג את מה שקורה לגרמנים שמגלים מה עולל הדור הקודם ליהודים. הסרט אולי נשמע “כבד” אבל מדובר בסרט מותח, מרגש, מלא ברגעים יפים ובצילום מהפנט ופריימים מושלמים.

הסרט מציג החל מהסופ”ש הזה בסינמטק, ב”יס פלנט” ב”סינמה סיטי”. מאוד מומלץ.

ודבר אחרון, אם כבר מזכירים גרמנים, אז נזכרתי שתמיד אהבתי את דיאן קרוגר והנה קצת ממנה כדי לסיים את הפוסט באווירה אסתטית שמתאימה לשישי בצהריים.

16462534_uzDWV unnamed (1) unnamed מתוך צילומים לקמפיין של ה. שטרן, לקולקציית Back of Cards.

טוב, זהו.

ניקות וחג שמח!

תגובות

  1. בהשראתך הלכתי עם חבר שלי לסרט (בסינמטק כמובן) ומאוד מאוד אהבתי. סרט מצוין. גם הסיפור וגם (למרות שאסור להשוות וכו') הסטיילינג המשובח. כמישהי שפגשה בשנים האחרונות המון גרמנים, בעיקר במסגרת קאוצ'סרפינג, זה היה מסקרן במיוחד והאיר לי זווית שפחות מוצגת בסרטים בנושא.

    אה ומסיבת הבית באמת אגדית. גם אני וגם החבר הסכמנו שזה נראה פחות או יותר כמו מסיבות בתל אביב - אותם בגדים ואותה אטיטיוד :P וכמעט אותה מוזיקה.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

זה המקום לתגובות שלכם, תודה!